סקירת העיתונות האיראנית ל-21 במורדאד 1405, המקביל ל-12 באוגוסט 2026, מצביעה על שינוי בסדר העדיפויות של השיח השלטוני. תוכנית הגרעין לא נעלמה, אך מצר הורמוז תופס את מקומה כמנוף המיידי שבאמצעותו מבקשת איראן להשפיע על ארצות הברית, על מדינות המפרץ ועל הכלכלה העולמית.

חבר נשיאות הפרלמנט, עלי רזא סלימי, טען כי ערכו של הורמוז לאיראן גדול מזה של פצצה גרעינית. חברת הפרלמנט לשעבר פאטמה עאליא הוסיפה כי הכנסות מניהול המצר וממכירת נפט יכולות לממן חלק משיקום נזקי המלחמה. אלו עמדות פוליטיות, לא דוקטרינה רשמית ולא מנגנון גבייה שאושר.

מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, מוחסן רזאאי, הבהיר כי הסכמה טכנית עם עומאן על נתיב שיט אינה שווה לפתיחה מלאה. הוא קשר את ההסדר להפסקת המלחמה, לשינוי המדיניות האמריקנית, לשחרור כספים איראניים ולהפסקת העימותים בלבנון ובעזה.

בזמן שהשלטון מדבר על מנוף אסטרטגי, הציבור מתמודד עם כלכלה שוחקת. סל בסיסי של פירות קיץ עולה יותר משכר המינימום של יום עבודה, שער הדולר נותר גבוה, מערכת הקצבאות נמצאת תחת לחץ וטעויות בסיווג ממשלתי מאיימות לשלול סיוע ממשפחות.

הורמוז הופך לאפשרות הגרעינית החדשה של איראן

ההתבטאות הבולטת של היום הגיעה מעלי רזא סלימי, חבר בכיר בנשיאות המג'לס. לדבריו, ערכו של מצר הורמוז לאיראן גדול מערכה של פצצה גרעינית, משום שהוא מאפשר לטהראן להפעיל הדדיות ולפתור בעיות לאומיות.

אין מדובר בהחלטה לנטוש את תוכנית הגרעין או בהודאה רשמית שלאיראן יש כוונה לפתח נשק גרעיני. סלימי מבטא תפיסה שלפיה כוחו של המצר מוחשי וזמין יותר מכוח גרעיני אפשרי. איראן יכולה לצמצם או להרחיב את התנועה הימית, לקבוע מסלולים, לעכב אוניות ולשנות את רמת הסיכון מדי יום.

מצר הורמוז מפריד בין איראן לבין עומאן ומחבר את המפרץ הפרסי לים הערבי. לפני המלחמה עברו דרכו כ-20 אחוזים מאספקת הנפט העולמית וכן כמויות גדולות של גז טבעי נוזלי, דשנים ומוצרים פטרוכימיים. כל הפרעה בתנועה משפיעה במהירות על מחירי האנרגיה, הביטוח וההובלה בעולם.

פצצה גרעינית היא בראש ובראשונה נשק הרתעתי, שהפעלתו כרוכה במחיר קיצוני. הורמוז, לעומת זאת, מאפשר הפעלת לחץ מדורג. אפשר לאיים בסגירה, לאפשר מעבר לאוניות מסוימות, לקבוע נתיב זמני או לדרוש תשלום בעבור שירותים. מבחינת טהראן, זהו כלי שקל יותר להפעיל ולכוון.

רזאאי השתמש כבר בעבר בנוסח דומה וטען כי המצר חשוב מעשרות פצצות אטום. הצטרפותו של חבר נשיאות הפרלמנט לאותו קו מעידה שהרעיון מחלחל מן השיח הביטחוני אל הפוליטיקה האזרחית.

שינוי בשיח אינו שינוי בדוקטרינת הגרעין

הטענה שהורמוז חשוב יותר מפצצה אינה מוכיחה שאיראן ויתרה על שאיפותיה הגרעיניות. בפרסומים האיראניים של הבוקר לא הופיעו החלטות חדשות על שיעור ההעשרה, מלאי האורניום, הצנטריפוגות או חזרת פקחי הסוכנות הבין לאומית לאנרגיה אטומית.

גם לא פורסם אישור משותף לחידוש משא ומתן גרעיני בין איראן לארצות הברית. המגעים המאומתים מתמקדים בהסדרת השיט, בהסרת הסגר האמריקני ובתנאים האיראניים לפתיחה מלאה של המצר.

הגרעין נדחק אפוא מסדר היום המיידי, אך הוא לא נפתר. המעבר להורמוז מאפשר למשטר להציג הישג אסטרטגי בלי להודות במגבלות שנגרמו לתוכנית הגרעין בעקבות המלחמה.

הדבר חשוב במיוחד מבחינה פוליטית. במקום להידרש להסביר לציבור אם מתקני הגרעין נפגעו, אם מלאי האורניום נשמר או אם איראן תסכים להגבלות, יכול המשטר להפנות את הדיון לנכס גאוגרפי שאיש אינו יכול לקחת ממנו: החוף האיראני והיכולת לאיים על התנועה במצר.

הערכת מודיעין אמריקנית הופכת לכלי תעמולה איראני

איסנא פרסמה דיווח על כתבה של רשת NBC, שהתבססה על מקורות אנונימיים במודיעין הצבאי האמריקני. לפי הדיווח, בוושינגטון מעריכים שאיראן העבירה את העדיפות האסטרטגית מתוכנית הגרעין לשליטה בהורמוז.

לפי אותה הערכה, ניסיון אמריקני לפתוח את המצר בכוח יהיה ממושך, קטלני ויקר, בלי ודאות שיצליח להבטיח מעבר מסחרי יציב. מסמך המודיעין עצמו לא פורסם, שמות המעריכים לא נמסרו ולא ניתן לבחון את בסיס הנתונים שעליו נשענו.

לכן אין להציג את הדיווח כמסקנה רשמית ומוכחת של מערכת הביטחון האמריקנית. חשיבותו היא באופן שבו התקשורת האיראנית משתמשת בו. דיווח המיוחס למודיעין האמריקני מאפשר לטהראן לטעון שגם יריבתה מכירה בכך שהורמוז הפך לנכס מרתיע יותר מן הגרעין.

זהו מנגנון תעמולתי מוכר: טענה איראנית מקבלת תוקף כאשר היא מוצגת כהערכה של האויב. גם אם המקור אנונימי והמסמך אינו נגיש, עצם הייחוס לוושינגטון הופך אותה לשימושית בזירה הפנימית.

טראמפ טוען לשליטה, איראן דורשת הכרה בריבונותה

הנשיא דונלד טראמפ חזר וטען כי הכוחות האמריקניים שולטים במצר הורמוז וכי איראן איבדה את השליטה בו. אירנא דיווחה על דבריו והציגה אותם כטענה כוזבת.

שני הצדדים משתמשים במונח "שליטה" במשמעויות שונות. טראמפ מתייחס ליכולת הצי האמריקני לפנות מוקשים, ללוות כלי שיט ולאכוף סגר על נמלים איראניים. טהראן מתייחסת למיקומה הגאוגרפי, לכוחותיה לאורך החוף וליכולתה להחזיר את אי הוודאות בכל רגע.

גם תנועה של אוניות בודדות אינה מכריעה את הוויכוח. צי צבאי יכול לפתוח נתיב מוגבל, אך חזרה לשיט מסחרי דורשת ביטוח, הסכמה של בעלי המטענים, שירותי נמל ומנגנון תיאום שמקובל על המדינות השוכנות משני צדי המצר.

עד כה לא פורסמו מפה מוסכמת, מנגנון פיקוח משותף או לוח זמנים לפתיחה מלאה. משום כך אין בסיס לקביעה שהוויכוח על הורמוז הוכרע לטובת אחד הצדדים.

ארצות הברית מבקשת להציג את המעבר כתוצאה של עליונותה הצבאית. איראן מבקשת להראות שכל אונייה העוברת במצר עושה זאת משום שטהראן אפשרה זאת. המאבק הוא אפוא לא רק על התנועה בים, אלא על משמעותה הפוליטית.

רזאאי מרחיב את רשימת התנאים

מוחסן רזאאי, המזכיר החדש של המועצה העליונה לביטחון לאומי, אמר לשגריר סין כי ההבנה עם עומאן על נתיב תנועה אינה שווה לפתיחה מלאה של מצר הורמוז.

רזאאי קשר הסדר רחב להפסקת המלחמה, לשינוי ההתנהגות האמריקנית, לשחרור כספים איראניים חסומים ולהפסקת העימותים האזוריים, לרבות בלבנון ובעזה. אלו תנאים איראניים רשמיים, אך אין סימן לכך שארצות הברית או עומאן קיבלו אותם.

המועצה העליונה לביטחון לאומי מרכזת את קבלת ההחלטות בנושאי מלחמה, מדיניות חוץ, ביטחון והגרעין. לאחר מינויו של רזאאי, מפקד משמרות המהפכה לשעבר, המשא ומתן על הורמוז אינו יכול עוד להיתפס כתיק טכני של משרד החוץ בלבד.

המהלך עשוי לחזק את כוח המיקוח של איראן. במקום לנהל משא ומתן נפרד על כל סוגיה, טהראן מנסה ליצור עסקת חבילה: מעבר אוניות תמורת הקלות בסנקציות, שחרור נכסים, הפסקת תקיפות והסדרים בזירות נוספות.

אותה שיטה גם מקשה על השגת הסכם. עומאן יכולה לסייע בקביעת קואורדינטות ובניהול נתיב ימי, אך אינה יכולה לבדה להביא לסיום הלחימה בלבנון, לפתור את המלחמה בעזה או לחייב את וושינגטון לשחרר את כל הכספים האיראניים.

ככל שרשימת התנאים מתרחבת, כך גדל הסיכוי שהסכמה טכנית אפשרית תיתקע בשל מחלוקת שאינה קשורה ישירות לשיט.

מאיום בסגירה למודל של הכנסה

חברת הפרלמנט לשעבר פאטמה עאליא העניקה לשיח על הורמוז ממד כלכלי. לדבריה, ההכנסות מניהול המצר וממכירת נפט יכולות לסייע בפיצוי על נזקי המלחמה.

לא פורסם מנגנון גבייה מוסכם. לא ברור אם מדובר באגרת מעבר, בתשלום בעבור ליווי ביטחוני, בדמי שירות, בביטוח איראני או בהגדלת הכנסות הנפט לאחר הקלה בסנקציות. גם אין תקציב המאשר שהכנסות עתידיות יוקדשו לשיקום.

אף על פי כן, ההתבטאות מסמנת שינוי חשוב. בעבר הוצגה סגירת הורמוז בעיקר כאיום שיופעל במקרה של התקפה. כעת השלטון מנסה להציג את ניהול המצר כנכס מניב, שבאמצעותו ניתן לממן את מחיר המלחמה.

הרעיון מעורר קשיים משפטיים ומסחריים. הורמוז הוא מצר המשמש לשיט בין לאומי, ורבות ממדינות העולם אינן מכירות בזכותה של איראן לגבות אגרה על עצם המעבר. ניסיונות לכפות תשלום עלולים להרחיק חברות ספנות, לייקר את הביטוח ולהוביל להתנגדות צבאית ומדינית.

גם חלוקת ההכנסות אינה מובנת מאליה. אם ההסדר יופעל במשותף עם עומאן, יהיה צורך לקבוע מי גובה תשלום, עבור אילו שירותים וכיצד מחולקת התמורה. ללא מנגנון שקוף, ההבטחה להשתמש בהורמוז לשיקום תישאר סיסמה פוליטית.

המחנה השמרני מעלה את המחיר לכל פשרה

הטענה שהורמוז חשוב יותר מפצצה משרתת את המחנה השמרני בשתי דרכים. ראשית, היא מציגה את איראן כמי שמצאה מנוף חזק בלי להזדקק להכרזה על נשק גרעיני. שנית, היא הופכת כל פתיחה של המצר לוויתור על נכס לאומי רב ערך.

אם הורמוז הוא מקור לריבונות, הכנסה ופיצוי על נזקי המלחמה, פתיחתו בלי תמורה רחבה יכולה להיות מוצגת ככניעה. הדבר מצמצם את מרחב הפעולה של הנשיא מסעוד פזשכיאן ושל משרד החוץ.

גם אם המשא ומתן יניב הסדר זמני המאפשר מעבר של אוניות, הממשלה תידרש להסביר מדוע ויתרה על הכנסות אפשריות, על דרישות הפיצוי או על קשר בין המצר לבין הזירות בלבנון ובעזה.

מצד שני, הרטוריקה הנצית יכולה לשמש כלי במשא ומתן. באמצעות חברי פרלמנט ודמויות המזוהות עם המחנה השמרני, ההנהגה יכולה לטעון בפני המתווכים כי היא זקוקה לתמורה משמעותית כדי להתגבר על התנגדות פנימית.

השאלה היא אם מדובר בהעלאת מחיר שנועדה להשיג עסקה טובה יותר, או ביצירת תנאים שאף צד אמריקני לא יוכל לקבל.

סל פירות עולה יותר מיום עבודה

הפער בין שיח העוצמה לבין המציאות החברתית בולט במחירי המזון. לפי חישוב שפרסם אקתצאד ניוז, סל בסיסי הכולל ארבעה קילוגרמים של פירות קיץ עלה 775 אלף תומאן לפי מחירון מסוף חודש תיר.

שכר הבסיס החודשי עומד על כ-16.6 מיליון תומאן, כלומר שכר בסיס יומי של מעט יותר מחצי מיליון תומאן. רכישת סל הפירות דורשת אפוא יותר משכרו של יום עבודה.

שנה קודם לכן הוערך אותו סל בכ-375 אלף תומאן, בעוד שכר הבסיס החודשי עמד על כ-10.3 מיליון תומאן. מחירי הפירות עלו בקצב מהיר יותר מן השכר.

אין מדובר במדד רשמי מלא של צריכת משקי הבית. החישוב מתייחס לארבעה קילוגרמים של מוצרים מסוימים ולמחירון נתון. למרות זאת, הוא ממחיש כיצד מוצרי מזון שגרתיים הופכים בהדרגה למותרות.

משפחות אינן מפסיקות לקנות מזון בבת אחת. הן מצמצמות כמויות, בוחרות מוצרים זולים יותר ומוותרות על פירות, בשר ומוצרי חלב. ההידרדרות מתבטאת אפוא לא רק במחסור, אלא גם בירידה באיכות התזונה.

הדולר והזהב ממשיכים לשקף חוסר אמון

הדולר בשוק החופשי נסחר לפי הדיווחים סביב 187,800 תומאן, וגרם זהב 18 קראט סביב 19.15 מיליון תומאן. אלה נתוני שוק משניים ולא שערים רשמיים, אך הם משקפים את רמת חוסר הוודאות.

הזהב והמטבע הזר משמשים באיראן אמצעי להגנה מפני אינפלציה ושחיקה של הריאל. עלייה במחיריהם אינה רק תגובה למתרחש בשווקים העולמיים. היא מעידה גם על כך שמשקי בית ומשקיעים אינם בטוחים שהממשלה תצליח לייצב את הכלכלה.

השליטה בהורמוז יכולה להעלות את מחיר הנפט ולשפר את כוח המיקוח של איראן. היא אינה מבטיחה שאיראן תוכל למכור את הנפט, לקבל את התשלום ולהעביר את ההכנסות למערכת הכלכלית.

כל עוד הסנקציות, מגבלות הבנקאות והסיכון הימי נמשכים, אין קשר אוטומטי בין התייקרות הנפט לבין שיפור במצבו של האזרח האיראני.

הקצבאות נשחקות יחד עם שוק העבודה

חבר הפרלמנט אסדאללה צ'ראעי קרא לבחון מחדש את נוסחת חישוב קצבאות הפרישה. כיום הקצבה נקבעת בעיקר על בסיס השכר בשנות העבודה האחרונות, והמחוקק טוען שהמלחמה והשיבושים במשק פוגעים בהכנסות העובדים ובזכויות שיצברו לפנסיה.

הצעת השינוי עדיין נמצאת בבחינה ואינה החלטה מחייבת. עצם הדיון מלמד על הלחץ המופעל על מערכת הביטוח הסוציאלי.

כאשר מפעלים מפחיתים פעילות, עובדים יוצאים לחופשה ללא תשלום או שכרם מתעכב, גם ההפרשות לביטוח הסוציאלי יורדות. בטווח הקצר נפגעת הכנסת העובד. בטווח הארוך נפגעת גם הקצבה העתידית שלו.

המלחמה פוגעת אפוא במערכת הרווחה משני צדדים: מספר הזקוקים לסיוע גדל, בעוד ההכנסות המממנות את הסיוע מצטמצמות.

טעות במאגר מידע עלולה לשלול מזון ממשפחה

משרד העבודה הודיע כי יבדוק מחדש את סיווגם של מקבלי תלושי מזון שהמערכת זיהתה כמי שאינם מתגוררים באיראן. לפי ההודעה, נסיעות לעיראק לצורך עלייה לרגל ייבדקו בנפרד, כדי שעולי רגל לא ייחשבו בטעות לתושבי חוץ.

תלושי המזון, המכונים באיראן "קלברג", הם זיכוי ממשלתי דיגיטלי המאפשר למשקי בית לרכוש מוצרי יסוד מסובסדים. הזכאות נקבעת באמצעות הצלבת נתוני הכנסה, מגורים, נסיעות ומאגרי מידע ממשלתיים.

המקרה חושף את הסיכון הטמון במערכת. נסיעה זמנית לעיראק לצורך טקס דתי יכולה להירשם כאילו המשפחה עזבה את איראן, ולהוביל להפסקת הסיוע. עבור משפחה התלויה בזיכוי לרכישת מזון, טעות טכנית הופכת מיד לפגיעה כלכלית.

הממשלה מבטיחה לאפשר ערעור והצגת הוכחת תושבות. אלא שגם הליך תיקון דורש גישה לאינטרנט, מסמכים ויכולת להתמודד עם בירוקרטיה, משאבים שאינם זמינים במידה שווה לכל האזרחים.

עובדי הפטרוכימיה ממתינים לשוב למפעל

שמונה עובדים שפוטרו ממסופי ומכלי הפטרוכימיה במהשהר טענו כי טרם הוחזרו לעבודתם, אף שלדבריהם ניתנו החלטה של רשות העבודה וצו אכיפה שיפוטי.

מהשהר היא עיר נמל ותעשייה במחוז ח'וזסתאן שבדרום מערב איראן, ובה מרוכזים מפעלי פטרוכימיה, מסופי יצוא ומכלי אחסון. זהו אחד המרכזים החשובים ליכולתה של איראן להפיק הכנסות שאינן תלויות רק ביצוא נפט גולמי.

העובדים קושרים את פיטוריהם לדרישות שכר. תגובת המעסיק לא הופיעה בדיווח, ולכן אי אפשר לקבוע את מלוא נסיבות הסכסוך.

עם זאת, המקרה ממחיש את הסתירה בין ההבטחה להשתמש בהכנסות מהורמוז לשיקום לבין המצב במתקנים שאמורים לייצר את אותן הכנסות. שליטה בנתיב הימי אינה מספיקה אם העובדים, המסופים והמפעלים אינם פועלים באופן יציב.

ביטול מקומי של הפסקות החשמל אינו פתרון ארצי

מושל מחוז מאזנדראן הודיע על ביטול הפסקות החשמל המתוכננות בשעות הערב של שני ימים. מאזנדראן שוכנת לאורך חוף הים הכספי בצפון איראן ונחשבת מוקד חקלאי ותיירותי מרכזי.

ההחלטה היא הקלה מקומית ומוגבלת בזמן. אין בה הוכחה שמאזן החשמל הארצי השתפר או שהמחסור בכושר הייצור נפתר.

ביטול הפסקות במחוז אחד עשוי לנבוע מהסטת חשמל מאזורים אחרים, מירידה זמנית בצריכה או מהחלטה פוליטית שנועדה להקל על הציבור בימי האבל. רק נתוני אספקה ממושכים יאפשרו לקבוע אם חל שינוי אמיתי.

עבור משקי הבית, ההבדל בין פתרון מבני להקלה זמנית פשוט: האם החשמל ימשיך לזרום גם לאחר שהאירוע הדתי וההודעה הרשמית יסתיימו.

יום האבל מדגיש את שתי האיראנים

28 בספר, החודש השני בלוח המוסלמי, הוא יום אבל שיעי המציין את פטירתו של הנביא מוחמד, ולפי המסורת השיעית גם את מות האימאם חסן. ברחבי איראן התקיימו תהלוכות וטקסים, ובהם אירועים במתחם שאה צ'ראע בשיראז, אחד מאתרי העלייה לרגל החשובים במדינה.

הכיסוי הדתי צמצם את היקף העיתונים המודפסים והשתלט על חלק ניכר מסדר היום של סוכנויות הידיעות. אך הוא אינו מנותק מן השיח המדיני.

התקשורת הממלכתית משתמשת בשפת האבל כדי להדגיש הקרבה, נאמנות ועמידה מול אויב. השפה הדתית מעניקה משמעות לסבל ומחברת את קשיי המלחמה לסיפור היסטורי של התנגדות.

לצד איראן הזאת מתקיימת איראן אחרת: זו שבודקת את מחיר הפירות, ממתינה לקצבה, מערערת על שלילת תלוש מזון ומקווה שלא תהיה הפסקת חשמל בערב.

הסתירה בין השתיים אינה מבטלת את כוח ההרתעה של המשטר. היא מגבילה את הזמן העומד לרשותו. ככל שההישג בהורמוז אינו מתורגם למחירים יציבים, שכר ושירותים, גדל הפער בין העוצמה המוצהרת לבין התועלת שהציבור מקבל ממנה.

השורה התחתונה

12 באוגוסט מסמן מעבר מהרתעה המבוססת על איום בסגירת הורמוז לניסיון לבנות משטר קבוע של ניהול המצר. איראן אינה מסתפקת ביכולת לחסום את המעבר. היא מבקשת הכרה בכך שכל נתיב, הקלה או הרחבה של התנועה תלויים בהסכמתה.

זהו מנוף גמיש יותר מן הגרעין. אפשר להפעיל אותו בהדרגה, לשנות את התנאים ולגבות תמורה בלי לחצות מיד סף בלתי הפיך. הוא גם מנוף מסוכן: עיכוב, טעות בזיהוי אונייה או ניסיון לאכוף תשלום עלולים להצית מחדש את העימות.

הפער העיקרי נותר בין הסדר טכני לבין עסקה אסטרטגית. עומאן יכולה לסייע בקביעת נתיב שיט, אך רזאאי קושר את פתיחת המצר לכספים חסומים, לסיום המלחמה ולזירות לבנון ועזה. ככל שרשימת התנאים מתארכת, הסיכוי להסכמה מהירה פוחת.

השיח החדש מעניק למחנה השמרני הישג תודעתי. איראן אינה נדרשת להודות בנסיגה בתוכנית הגרעין, אלא יכולה לטעון שהעבירה את מרכז הכובד לנכס שבו יתרונה טבעי.

אלא שאותו סיפור יוצר גם התחייבות לציבור. אם הורמוז אכן חשוב יותר מפצצה גרעינית, האזרחים יצפו שיניב תמורה בהתאם: פיצויים, שיקום, ירידת מחירים והגנה על השכר והקצבאות.

לעת עתה אין הסכם סופי, אין משא ומתן גרעיני מאושר ואין שיפור כלכלי מבני. איראן מבקשת להפוך גאוגרפיה למטבע מדיני. המבחן יהיה אם תצליח להמיר אותו בהסדר בלי לאבד את ההרתעה, ואם התמורה תגיע לציבור ולא תישאר בכותרות.