פסטיבל הסרטים של ונציה בספטמבר 2026 העניק את הפרס הבכיר שלו לשני מפיקים ישראלים צעירים, לבושים בשחור, של סרט בשם NAZA – סרט המאשים את ישראל, באופן כוזב, ברצח שיטתי של ילדים בעזה. ונציה לא הייתה רק בכורה; היא הייתה הצצה מקדימה לאופן שבו חלק הולך ומתרחב מן העולם היהודי, בכל הגילים, רואה כיום את ישראל.

מסגור ה״רצח עם״ של NAZA אינו תופעת שוליים. ביום הכיפורים האחרון אמר בראד לנדר – המועמד הדמוקרטי לקונגרס במחוז העשירי של ניו יורק – לקהל בברוקלין כי משמעותה של כפרה קולקטיבית היא קבלת אחריות על ה״רצח עם״ של ישראל. דור קודם של אנשי אקדמיה – נועם חומסקי, נורמן פינקלשטיין, אבי שליים ואילן פפה – הגיע לאותה מסקנה, וכך גם דמויות צעירות יותר: סימון צימרמן מ-IfNotNow, הרבנים הרקונסטרוקציוניסטים ופעילי Jewish Voice for Peace אלי קרסון דוויט ורייצ׳ל קיפנס, וכן העורך והכותב פיטר ביינרט. לאיש מהם לא חסר חינוך יהודי.^[1]

בהמשך לכך, בערך רבע מהסטודנטים האמריקנים נותרו לאחר 7 באוקטובר בלתי-מוכרעים בשאלה אם ישראל צריכה להתקיים כמדינה יהודית, ו-34 אחוז מהסטודנטים היהודים שהגדירו את עצמם כ״ליברלים מאוד״ התנגדו במפורש לקיומה – לעומת 8 אחוז בלבד בקרב שמרנים.^[2] בערך שליש מיהודי ארצות הברית בגילים 18-34 מגדירים כיום את עצמם כאנטי-ציונים או כלא-ציונים; סקרים בבריטניה מצביעים על דפוס דורי דומה.

סטנדרט כפול, לא רק פער בידע

החינוך לישראל סובל מאותו כשל שממנו סובלת ההסברה: הוא אינו מסוגל להסביר מדוע ישראל פועלת כפי שהיא פועלת, משום שהוא אימץ לתוכו את הסטנדרט הכפול של העולם. התנהלות האו״ם היא הדוגמה המובהקת לבעיה. בין 2015 ל-2024 קיבלה העצרת הכללית 173 החלטות שגינו את ישראל או ייחדו אותה לביקורת – יותר ממספר ההחלטות נגד שאר מדינות העולם גם יחד. בנובמבר 2025 בלבד גינתה העצרת את ישראל שש פעמים ואת סודאן, שבה מלחמה גבתה את חייהם של יותר מ-150 אלף בני אדם, אפס פעמים.^[3]

ישראל מואשמת בכך שהיא מתנהגת כגורם קולוניאלי חיצוני ולא כשחקן אזורי. אולם כאשר היא פועלת כמדינה מזרח-תיכונית – עומדת על זכויותיה הטריטוריאליות, מתייחסת לאלימות המבוססת על דחייה כאל איום קיומי ולא כאל סוגיה הנתונה למשא ומתן, ומעדיפה הרתעה על פני סנטימנט דיפלומטי – היא מגונה כבלתי-מתורבתת, כמדינה סוררת בעולם של מדינות המסרבות לשחק לפי הכללים המערביים.

כדי לשבור את הדפוס המזיק הזה, על המתבוננים להבין את ישראל כחברה היברידית מזרחית-מערבית, שספגה במשך אלפיים שנה באירופה הנוצרית הן דיכוי והן אמנציפציה, ובמקביל שרדה ושגשגה במזרח התיכון ובצפון אפריקה במשך יותר מ-1,400 שנות שלטון מוסלמי, במעמד של ד׳ימים. היהודים הם עם ילידי והם פועלים גם בהתאם לנורמות MENA של סולידריות שבטית אינסטינקטיבית, ונוקטים צעדים חד-צדדיים כאשר הם חשים איום קיומי. הבנת ישראל על פי תנאיה שלה מחייבת ללמד גם על הדחף המתמשך להכפיף יהודים, המבוסס על תפיסות תאולוגיות ופוליטיות של החלפה ועל קולוניזציה.

אולם במשך עשרות שנים לימד החינוך המקובל לישראל את הציונות ואת השואה בתוך חלל ריק. ההיסטוריה האינטלקטואלית של הציונות, בניית המדינה ומלחמותיה המרכזיות של ישראל נוגעות במזרח התיכון רק בנקודות שבהן הוא נוגע ישירות בישראל; התמוטטות האימפריה העות׳מאנית, הפאן-ערביות, הפיצול הסוני-שיעי, הקמת האחים המוסלמים בשנות העשרים של המאה הקודמת וייצוא המהפכה של איראן לאחר 1979 – ההיסטוריה שיצרה את אויביה של ישראל – אינן נלמדות.

כאשר תלמידים מהתפוצות מבקשים ללמוד קורסים כלליים על המזרח התיכון כדי להשלים את פער הידע שלהם, הם נתקלים במקום זאת במכללות במסגרות פוסט-קולוניאליסטיות ״ווקיות״ המציגות את ישראל כמיזם אימפריאליסטי של קולוניאליזם התיישבותי, ולעיתים הם אף מאמצים אותן. כפי שניסחה זאת פעילת הסטודנטים ג׳וליה ג׳אסי, הם ״למדו לאהוב את ישראל באמצעות פלאפל, ריקודים ותמונות יפות״.

מערכת החינוך בישראל עצמה אינה עושה עבודה טובה יותר. תחקיר של אור קשתי ב״הארץ״ משנת 2026 מצא כי תוכנית הלימודים בהיסטוריה בתיכון בישראל, שעודכנה רשמית ב-2003 כך שתגיע עד אמצע שנות התשעים, קפואה למעשה במלחמת יום הכיפורים של 1973. מלחמות לבנון, שתי האינתיפאדות, אוסלו ורצח רבין – שלושה עשורים של היסטוריה מכוננת – נעדרים מהנחיות ההוראה ומבחינת הבגרות עצמה, כפי שאישרה גם ועדת המקצוע של המשרד. אחד מחבריה, פרופ׳ אבנר בן-עמוס, כינה זאת ״רצון מכוון לפרוש מסך של בורות על התלמידים״.^[4] מגמת בגרות רצינית בשם ״העולם הערבי והאסלאם״ אמנם קיימת, אך היא מושכת מעט תלמידים ונחשבת בעיקר למסלול למי שמתכננים קריירה במערכת הביטחון; לימודי האזרחות החובה כמעט שאינם נוגעים ב-MENA.

מה מוצע כיום – ומדוע אין בכך די

התוצאה היא חלל עצום בזהות היהודית, הן בתפוצות והן בישראל. חצי המאה שבין מלחמת יום הכיפורים ל-7 באוקטובר – ״ציונות היא גזענות״ באו״ם, מלחמת לבנון, שתי האינתיפאדות, אוסלו, פת״ח מול חמאס ושאלת חוקיות הכיבוש – חסרה. אפילו צעירים יהודים משכילים בגיל תיכון יודעים רק מעט יותר מבני גילם שלומדים היסטוריה מסרטוני טיקטוק בני 59 שניות.

גם מאמצים חדשים ממשיכים להתמקד בציונות ולא באזור. הסמינר של עינת וילף, ״ציונות ואנטי-ציונות״, שנלמד באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון ב-2021 וכיום מוצע כקורס של קרן תקווה, מתחקה באופן מועיל אחר שורשי האנטי-ציונות בתעמולה הסובייטית, במניפסטים של הלאומיות הערבית ובתאוריה הפוסט-קולוניאלית, אך נותר, במכוון, קורס על ציונות ועל מבקריה.

מעבדת Makom של הסוכנות היהודית מציעה את תוכנית Campus Ready, תוכנית בת 14 מפגשים לכיתות י׳-י״ב, שבשנים 2026-2027 מתרחבת גם לתלמידי כיתה ח׳, לסטודנטים בשנה א׳ ולהורים.^[5] הנכונות שלה שלא להשאיר ״פילים בחדר״ ולדבר ישירות על האשמות באפרטהייד וברצח עם ראויה לשבח, והיא גם גמישה ויכולה להתקיים הן כריטריט בן יומיים והן כמפגש בן שעתיים. אולם יחידת הליבה שלה, ״נרטיבים נגדיים״, חושפת את מגבלותיה: בדומה לקורס של וילף, היא מכשירה תלמידים להפריך נרטיב במקום להבין את האחים המוסלמים, את הלאומיות הערבית או את איראן הח׳ומייניסטית ואת האינטרסים שלהם, שהולידו אותו.

מסגור מחדש ואיזון של תוכנית הלימודים על ישראל

קורסים בציונות דוחקים לשוליים את מיקומה ואת אופייה המזרח-תיכוני של ישראל; אין קורס פופולרי לתלמידים יהודים המתמודד לעומק עם תפיסת העולם הערבית והאסלאמית או עם מבני הטרור שלהן. גם החינוך לישראל משמיט בדרך כלל את ניסיונם ההיסטורי של יהודים מארצות האסלאם, שאלף שנות מעמדם כד׳ימים יכולות לספק הקשר למאבקיה של ישראל כיום.

הפער הזה יוצר מה שאפשר לכנות ״אוריינטליזם יהודי״ – תמונת מראה של ההאשמה שאדוארד סעיד הפנה כלפי המערב. יהודי התפוצות, ללא ידע אמיתי על המזרח התיכון, מביטים לעיתים קרובות בישראל דרך אותה עדשה אקזוטית שסעיד ביקר: כמדינה נחשלת או אלימה, זרה לנורמות ליברליות-דמוקרטיות, במקום לראות בה מדינה המתמודדת, כמו שכנותיה, עם השבטיות, הקיצוניות הדתית והריאל-פוליטיק של האזור.

החינוך לישראל התמקד יתר על המידה בשואה כהצדקה להקמת המדינה. אף שהשואה אכן השפיעה על התמיכה המערבית בישראל, ״תאוריית האישור באמצעות השואה״ הזאת פגיעה להיפוך – לטענה שכעת התהפכו היוצרות והיהודים הם שמדכאים את הפלסטינים, נרטיב המתעלם ממאות שנים של כפיפות יהודית לשלטון מוסלמי. הצגת החינוך לשואה כתנאי מקדים לריבונות יהודית היא מסגור שאנטי-ציונים מנצלים כדי לטעון שהציונות ״מעניקה פריבילגיה ללובן״ של יהדות אשכנז.

ההיפוך הזה מופיע החל בהתפרצויותיו של נורמן פינקלשטיין ועד לשר החוץ הבריטי אד מיליבנד. מיליבנד, שהוריו נמלטו מהנאצים, הזכיר את ההיסטוריה המשפחתית שלו בבית הנבחרים בספטמבר 2026 כאשר הודיע על איסור יבוא מההתנחלויות בגדה המערבית.^[6] במילים אחרות, סבלה של משפחתו תחת הנאצים הצדיק סנקציות נגד המדינה היהודית – שהיא, לפי מסגור זה, מבצעת כיום רצח עם. מיליבנד ממחיש כיצד יהודים פרוגרסיבים נעזרים במסגרת האנטישמיות היחידה שהם מכירים כדי להסביר סכסוך שונה בתכלית שמקורו ב-MENA – תסמין של הפער החינוכי.

גם אם מניחים בצד את הברית ההיסטורית בין חאג׳ אמין אל-חוסייני להיטלר, האידאולוגיה המרכזית שעמה מתמודדת כיום ישראל נטועה בדאר אל-אסלאם ובח׳ומייניזם, ולא במדע הגזע האירופי. היפוך השואה עומד בבסיס ההאשמות נגד ישראל ברצח עם, בטיהור אתני ובאפרטהייד. ללא עדשת MENA להבנת האסלאמיזם והלאומיות הערבית, הזהות הפלסטינית מוצגת כתופעה ייחודית ונפרדת – מנותקת ממסורת לאומנית ערבית ואסלאמיסטית שהדירה את הכורדים, הקופטים, האשורים והאמזיגים מריבונות.

החינוך הציוני הקלאסי והאירוצנטרי ממעיט הן בחשיבות תביעתה של ישראל לריבונות בעקבות התמוטטות האימפריה העות׳מאנית, והן בחשיבותה של הדוקטרינה האסלאמית שלפיה אדמה שנכבשה בעבר בידי מוסלמים חייבת להישאר מוסלמית לעד – האתגר שמולו ניצבת ישראל כיום מצד איראן, שלוחיה, האחים המוסלמים, קטר וטורקיה.

שבירת ה״קונספציה״ החינוכית

לאחר 7 באוקטובר נאלצו כוחות הביטחון בישראל לבחון מחדש את דוקטרינת ההרתעה שנחשבה מספקת, הידועה כ״הקונספציה״. גם החינוך לישראל זקוק לחשבון נפש דומה.

ממשלת ישראל התחייבה להשקיע 200 מיליון שקלים בחינוך יהודי בתפוצות, כחלק מיוזמה הכוללת את פלטפורמת Mosaic United של הסוכנות היהודית ומיועדת בעיקר להגדיל את ההרשמה לבתי ספר יהודיים יומיים. הדבר עשוי לחזק את הזהות, אולם גם תלמידים שקיבלו את החינוך היהודי המקיף ביותר בבתי ספר יומיים וגם תלמידים ישראלים אינם מצוידים לעיתים קרובות להתמודד עם רטוריקה אנטי-ישראלית בקמפוסים, ברשת או בחיים המקצועיים – יש צורך לשנות את סדר העדיפויות של תוכנית הלימודים, ולא רק להגדיל את המימון.

יש מחנכים שכבר מקדימים את המערכת. אורלי פאס, מורה בבית ספר יהודי בדאלאס, הפעילה פיילוט של קורס חובה בכיתה י״א בשם ״המזרח התיכון המודרני״, שבחמשת השבועות הראשונים שלו עוסק במפה האתנית והדתית של האזור עוד לפני ההיסטוריה הישראלית, ומשלב במכוון תיאורים פלסטיניים לצד נרטיבים ציוניים כדי להכין תלמידים למציאות בקמפוסים.

גם המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון הפעיל תוכנית קדם-אקדמית לצעירים בשנת פער, ליווה מתמחים מהתפוצות באמצעות תוכנית MASA של הסוכנות היהודית, לימד ערבית ישראלים השואפים לקריירה דיפלומטית, ולימד צעירים ערבים ממזרח ירושלים על התרבות והחברה בישראל.

ההשלכות חורגות הרבה מעבר ליהודים. סקר של JCFA בקרב 500 מבוגרים אמריקנים מצא כי 40 אחוז – ומחצית מבני פחות מ-29 – לא ידעו לומר אם ג׳יהאדיזם מחייב שלטון מוסלמי על לא-מוסלמים, ורק 60 אחוז עדיין קישרו את 11 בספטמבר לאסלאם הרדיקלי.^[7] ההמלצה המרכזית של המחקר הייתה לשלב את ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון בתוכניות הלימודים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות.

בסיס בן עשרה חלקים לאוריינות MENA

תוכנית לימודים על MENA לצעירים יהודים צריכה לכלול תרבות ופוליטיקה ערבית, תאולוגיה אסלאמית, ג׳יהאד וג׳יהאדיזם, אסלאם פוליטי, ההתלכדות ה״אדומה-ירוקה״ בין תנועות אסלאמיסטיות לשמאל הקיצוני, והגורמים המדינתיים והלא-מדינתיים באזור, לצד מעמדה המשפטי הבינלאומי של ישראל וההיסטוריה של המלחמה הפוליטית נגדה.

עשר עד עשרים שעות מספיקות כדי להעניק בסיס שימושי. הליבה הבאה, בת עשרה נושאים, מתאימה הן לנוער יהודי בתפוצות והן לנוער בישראל:

1. המזרח התיכון ועמיו.
   הגיאוגרפיה האזורית, עמים ערבים ולא-ערבים, דתות, מיעוטים, שפות והמגוון הפוליטי של המזרח התיכון המודרני.
2. היהודים כעם מזרח-תיכוני.
   הרציפות היהודית בארץ ישראל וברחבי העולם המוסלמי, לרבות הניסיון המזרחי והספרדי והציונות שקדמה לשואה.
3. האסלאם והציוויליזציה האסלאמית.
   מושגי יסוד דתיים, המסורות הסונית והשיעית, ההלכה האסלאמית, הג׳יהאד והמעמד ההיסטורי של מיעוטים דתיים.
4. התהוותו של המזרח התיכון המודרני.
   קריסת האימפריה העות׳מאנית, ההתערבות האירופית, הקמת המדינות, הלאומיות הערבית, הפאן-ערביות והסוציאליזם הערבי והאסלאמי.
5. אסלאם פוליטי וג׳יהאדיזם.
   האחים המוסלמים, איראן המהפכנית, תנועות ג׳יהאדיסטיות וההבדלים בין אמונה, אידאולוגיה וטרור.
6. הלאומיות הפלסטינית.
   אש״ף, פת״ח, הרשות הפלסטינית וחמאס, ונקודות המפנה המרכזיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
7. הסביבה האסטרטגית של ישראל.
   מצרים, ירדן, מדינות המפרץ, סוריה, לבנון, טורקיה ואיראן, וכן תפקידם של חיזבאללה ושל גורמים לא-מדינתיים נוספים.
8. מלחמה, שלום ונורמליזציה.
   העימותים והסכמי השלום של ישראל, לרבות הסכמי אברהם, והשינויים בתחרות האזורית ובדיפלומטיה.
9. ישראל והמשפט הבינלאומי.
   ההיסטוריה המשפטית והדיפלומטית שמאחורי ריבונות, גבולות, כיבוש והטענות העכשוויות נגד ישראל.
10. לוחמה אידאולוגית ומלחמת מידע.
    אנטי-ציונות, אנטישמיות, תעמולה סובייטית ואסלאמיסטית, אידאולוגיה פוסט-קולוניאלית והכישורים הדרושים להערכת נרטיבים מתחרים.

כל זה אינו מחייב הקמת מוסדות חדשים. בתי ספר יהודיים יומיים כבר מעסיקים מורים להיסטוריה יהודית, שניתן להכשירם להעביר תכנים על MENA במסגרת הקורסים שהם ממילא מלמדים, במקום להתחרות על זמן באמצעות קורס בחירה חדש. הדבר החסר הוא תוכנית לימודים כתובה – ספרי לימוד, חבילות מקורות ומדריכים למורים. ארגונים כמו JCFA נמצאים בעמדה המתאימה לפתח את החומרים הללו ולבחון אותם.

מחוץ לבתי הספר היומיים, התשתית כבר קיימת: מחנות קיץ ותנועות נוער יכולים להזמין מומחים אורחים למפגש אחד מדי שבוע או חודש, ואין מרכז אוכלוסייה יהודי גדול בארצות הברית שאין בו גישה לחוקרים, למחנכים מיומנים או לשליחים ישראלים.

הורים צריכים להתארגן מן השטח ולדרוש שינוי או התאמה של תוכנית הלימודים. על ההורים לשאול ישירות את בתי הספר של ילדיהם: מה מלמדים את ילדיי על המזרח התיכון? האם הם מבינים מה משמעותו האמיתית של ג׳יהאד? מה עושה בית הספר כדי להכין אותם לעוינות שבה ייתקלו?

ההפצה חשובה לא פחות מן התוכן. כיום מגיעים לקהלים באמצעות פלטפורמות ולא באמצעות עלונים, והעצמת סטודנטים ובוגרים צעירים שספגו את החומר הזה, כדי שיהפכו אותו לסרטונים קצרים ולתוכן ברשתות החברתיות, תתרום לסגירת הפער יותר מכנס נוסף.

ארגונים החל מ-Prizmah ועד שדולות החינוך בכנסת, מכינות קדם-צבאיות ותנועות נוער מבני עקיבא ועד NCSY ו-Young Judaea צריכים לראות בכך עדיפות דחופה, בין אם באמצעות סמינרים מרוכזים ובין אם באמצעות הרצאות מומחים חודשיות. אוריינות היסטורית היא חלק מן החוסן החברתי.

הסטנדרט הכפול של העולם אינו נכפה רק מבחוץ. האליטה החילונית-ליברלית של ישראל עברה תהליך התפרקות דומה לאחר 1967, כאשר היא מסגרה מחדש את המשך השליטה בגדה המערבית ובעזה – ובדיעבד גם את 1948 עצמה – כראיה לתווית ה״כובש״ שיובאה מן האקדמיה המערבית.^[8]

מחנה השלום בישראל כבר התייחס לסכסוך כאל סכסוך טריטוריאלי שניתן לפתור, בעודו מסרב להתמודד עם דחייה שלא כוונה לסיום הכיבוש אלא לביטול תוצאות 1948.^[9] המשברים הפנימיים הללו לא נגרמו ממחסור בציונות – הם נגרמו מהכחשת המציאות המזרח-תיכונית.