החלטת האו"ם 181 מן ה-29 בנובמבר 1947, היא בעייתית לרשות הפלסטינית. הפלסטינים אומנם נשענים על החלטות האו"ם במתקפה הדיפלומטית שלהם על ישראל, תוך שהם רותמים לכך את מה שקרוי בפיהם "הלגיטימיות הבינלאומית", כדי לכפות עליה הסדר העונה על ציפיותיהם בלחץ בינלאומי, אבל בתוכן ההחלטה יש כמה בעיות יסודיות עבורם.
הבעיה הבסיסית היא שהערבים דחו את ההחלטה והמוסדות הציוניים קיבלו אותה.
כעת מנסה ההנהגה הפלסטינית לתקן לאחור. מעבר לניסיון הזה ישנה בעיה מהותית לא פחות – ההחלטה הזאת מכירה במדינה יהודית, ואינה מכירה במדינה פלסטינית.
הנוסח שבו היא משתמשת הוא "מדינה ערבית". כלומר: לא זו בלבד שיש עם יהודי, אלא אין עם פלסטיני.
ואכן, באותם ימים, הזהות הפלסטינית של הערבים עדיין לא הייתה מובהקת, אלא היא הלכה והתגבשה אחר כך. זו לא בעיה כל כך גדולה, כי הפלסטינים הם ערבים, והם רואים במדינה הפלסטינית את מימוש הרעיון של מדינה ערבית בפלסטין.
כאשר העירו לפלסטינים כי האו"ם עצמו הכיר בעם היהודי, ולפיכך עליהם להכיר בדרישת ישראל להכיר בישראל כמדינת העם היהודי, הם ענו כי מבחינתם אם תיסוג ישראל לגבולות החלוקה של 1947, היא תכיר באותו חלק של ארץ ישראל כשטחה של מדינה יהודית.
זהו כמובן גימיק תקשורתי שהרי הפלסטינים מבינים כי אין לכך כל סיכוי ובעצם גימיק זה נועד לאפשר להם לדבוק בהתנגדותם הקטגורית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
למעשה, אבו מאזן עצמו אמר כי את זכות השיבה יש לממש באותו חלק של תוכנית החלוקה שהיה מיועד למדינה הערבית, ונכבש במלחמת השחרור.
בעיה נוספת העולה מן ההחלטה היא ירושלים. ירושלים, הוכרזה בהחלטת 181 כשטח בינלאומי, והיום הפלסטינים רוצים שיכירו במזרח ירושלים כבירת מדינתם.
אם כך, מסמך היסוד שעליהם הפלסטינים מבססים את תביעתם לפתרון על פי הלגיטימיות הבינלאומית מכיר בעם יהודי, לא מכיר בעם פלסטיני, ושולל מן הפלסטינים את תביעתם על ירושלים.
החלטת האו"ם ,181 מן ה-29 בנובמבר היא בעייתית לרשות הפלסטינית. הפלסטינים אומנם נשענים על החלטות האו"ם במתקפה הדיפלומטית שלהם על ישראל, תוך שהם רותמים לכך את מה שקרוי בפיהם "הלגיטימיות הבינלאומית", כדי לכפות עליה הסדר העונה על ציפיותיהם בלחץ בינלאומי, אבל בתוכן ההחלטה יש כמה בעיות יסודיות עבורם.
הבעיה הבסיסית היא שהערבים דחו את ההחלטה והמוסדות הציוניים קיבלו אותה.
כעת מנסה ההנהגה הפלסטינית לתקן לאחור. מעבר לניסיון הזה ישנה בעיה מהותית לא פחות – ההחלטה הזאת מכירה במדינה יהודית, ואינה מכירה במדינה פלסטינית.
הנוסח שבו היא משתמשת הוא "מדינה ערבית". כלומר: לא זו בלבד שיש עם יהודי, אלא אין עם פלסטיני.
ואכן, באותם ימים, הזהות הפלסטינית של הערבים עדיין לא הייתה מובהקת, אלא היא הלכה והתגבשה אחר כך. זו לא בעיה כל כך גדולה, כי הפלסטינים הם ערבים, והם רואים במדינה הפלסטינית את מימוש הרעיון של מדינה ערבית בפלסטין.
כאשר העירו לפלסטינים כי האו"ם עצמו הכיר בעם היהודי, ולפיכך עליהם להכיר בדרישת ישראל להכיר בישראל כמדינת העם היהודי, הם ענו כי מבחינתם אם תיסוג ישראל לגבולות החלוקה של 1947, היא תכיר באותו חלק של ארץ ישראל כשטחה של מדינה יהודית.
זהו כמובן גימיק תקשורתי שהרי הפלסטינים מבינים כי אין לכך כל סיכוי ובעצם גימיק זה נועד לאפשר להם לדבוק בהתנגדותם הקטגורית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
למעשה, אבו מאזן עצמו אמר כי את זכות השיבה יש לממש באותו חלק של תוכנית החלוקה שהיה מיועד למדינה הערבית, ונכבש במלחמת השחרור.
בעיה נוספת העולה מן ההחלטה היא ירושלים. ירושלים, הוכרזה בהחלטת 181 כשטח בינלאומי, והיום הפלסטינים רוצים שיכירו במזרח ירושלים כבירת מדינתם.
אם כך, מסמך היסוד שעליהם הפלסטינים מבססים את תביעתם לפתרון על פי הלגיטימיות הבינלאומית מכיר בעם יהודי, לא מכיר בעם פלסטיני, ושולל מן הפלסטינים את תביעתם על ירושלים.
