סקירת העיתונות האיראנית ב-29 ביולי 2026 מצביעה על שינוי משמעותי במעמדו של מצר הורמוז בשיח המלחמה. אם קודם הוצג המצר כמנוף לחץ כלכלי וכאיום שניתן להפעיל בעת הצורך, כעת הוא מתואר כנכס ריבוני שאין לנהל עליו משא ומתן.
משמרות המהפכה טוענים כי שלוש מכליות שהפרו את הוראות השיט האיראניות הותקפו ונעצרו במצר. במקביל, מפקד בכיר בחיל הים הכריז על ״שליטה איראנית מלאה״ בהורמוז. הטענות לא זכו לאימות חיצוני במסגרת המקורות שנבדקו, אך הן קיבלו מעטפת תקשורתית רחבה: ״להורמוז אין תג מחיר״, ״הכוח הופך לכלל במצר״ ו״אסור לפתוח לאויב מרחב נשימה באמצעות משא ומתן״.
ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון הוא הנושא השני המאחד את העיתונות האיראנית. כלי תקשורת רפורמיסטיים, ממשלתיים ושמרניים מציגים את נתניהו לא כאיום, אלא כמנהיג חלש המנסה להשפיע על טראמפ באמצעות מידע מסווג על תוכניות הגרעין והטילים של איראן. אולם גם כאן, התיאור נשען בעיקר על הערכות לגבי היחסים בין וושינגטון לירושלים, ולא על החלטה אמריקנית מוכחת.
מתחת לשיח המלחמה מתנהל מאבק פנימי חריף על שנתיים לכהונת ממשלת מסעוד פזשכיאן. העיתונים השמרניים מציבים מולו את הבטחות הבחירות שלא קוימו, ובראשן ההתחייבות שלא להעלות את מחיר הבנזין. העיתונות הממשלתית והכלכלית משיבה בנתונים על ירידה בקצב האינפלציה, עלייה בבורסה ו״הסכמה על מתינות״.
דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון בחן תשעה שערים בפרסית, ארבעה עיתונים נוספים באמצעות ערוציהם ושלוש סוכנויות ידיעות איראניות. התמונה העולה מהם היא של מדינה המבקשת להציג שליטה כלפי חוץ, אך מתמודדת מבית עם מחיר המלחמה, משבר אמון וחשש מהחלטה כלכלית נפיצה.
מצר הורמוז עובר מאיום לפעולה
ההתפתחות המרכזית של היום היא הטענה האיראנית כי המאבק על מצר הורמוז עבר מחיכוך ואיומים לפעולת חסימה ממשית.
חיל הים של משמרות המהפכה הודיע כי שלוש ״מכליות מפרות חוק״ הותקפו ונעצרו במצר. במקביל, האדמירל האיראני חביבאללה סיארי הכריז כי לאיראן ״שליטה מלאה״ באזור.
לפי שעה, מדובר בטענות איראניות שלא קיבלו אישור חיצוני במקורות שנבדקו. לא פורסמו פרטים מספקים על שמות המכליות, מיקומן המדויק, בעליהן, מצב הצוותים או הנזק שנגרם להן. היעדר הפרטים אינו שולל את האפשרות שאירוע התרחש, אך אינו מאפשר להתייחס להודעה כאל עובדה מבצעית מוכחת.
אלא שמבחינת העיתונות האיראנית, עצם ההודעה מספיקה כדי לשנות את השיח. הכותרות אינן עוסקות עוד בשאלה אם איראן מסוגלת להפריע לתנועה במצר, אלא באיזו מידה היא רשאית לקבוע את כללי המעבר בו.
״תוכנית להפיכת הכוח לכלל בהורמוז״, הכריזה אחת הכותרות. עיתון אחר קבע כי ״להורמוז אין תג מחיר״. המסר הוא שמעמדה של איראן במצר אינו אמצעי זמני ללחץ על ארצות הברית, אלא זכות ריבונית שאין לסחור בה במסגרת הסכם.
הטענה לשליטה במצר משתלבת גם באיום חדש: כל מדינה שתסכים לקבל פיצויים מכספים איראניים מוקפאים עלולה, לפי דיווח באחד העיתונים, לאבד את זכות המעבר בהורמוז. בכך נקשר חופש השיט ישירות למחלוקת סביב הסנקציות והנכסים האיראניים בחו״ל.
אם האיום הזה יהפוך למדיניות, איראן לא תשתמש במצר רק נגד כלי שיט המזוהים עם ארצות הברית, אלא גם כדי להעניש מדינות בהתאם להתנהלותן הכלכלית והמשפטית כלפיה.
״אל תפתחו לאויב מרחב נשימה״
העמדה החריפה ביותר הופיעה בקייהאן, שקרא שלא לנהל משא ומתן על מצר הורמוז. כותרת מאמר המערכת הזהירה: ״אל תפתחו לאויב מרחב נשימה באמצעות משא ומתן על מצר הורמוז״.
הטיעון הוא שהלחץ על נתיבי השיט פועל לטובת איראן, ולכן כל הסכמה על ניהול המצר, פתיחתו או הסדרת המעבר בו תעניק לארצות הברית זמן להתאושש ולהיערך מחדש.
מבחינת המחנה הקיצוני, הורמוז אינו עוד קלף מיקוח. הוא מוצג כקו אדום של הריבונות הלאומית. עצם הנכונות לדון בניהולו נתפסת כוויתור אסטרטגי.
אולם בעיתונים אחרים מופיעה תמונה שונה. אחד השערים דיווח כי עומאן ומדינות המפרץ כבר מעורבות בשיחות על ניהול הדוק של התנועה במצר. לפי אותו תיאור, איראן הוכיחה את כוחה בשטח וכעת יכולה להכניס את הישגיה אל חדר המשא ומתן.
כך מתחדדת מחלוקת פנימית: האם השליטה במצר נועדה לייצר תנאים טובים יותר להסכם, או שעצם השיחה עליו מעניקה לאויב מוצא מן הלחץ?
המחנה הקיצוני דורש להמשיך בחסימה ובכפייה. המחנה הממשלתי והממסדי מנסה לתרגם את האיום להסדר אזורי שיכיר במעמדה של איראן.
נתניהו בוושינגטון: איום או ״קליפת בננה״?
ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון זכה להתייחסות רחבה, אך כמעט כל העיתונים הציגו אותו כמהלך חלש ומניפולטיבי, ולא כהוכחה לתיאום אסטרטגי מתהדק בין ישראל לארצות הברית.
אחת הכותרות תיארה את הביקור כ״קליפת הבננה של אדריכל הכאוס מתחת לרגלי טראמפ״. לפי התיאור, נתניהו אינו מחזק את מעמדו של הנשיא האמריקני, אלא עלול להפוך לנטל פוליטי המושך אותו לעימות נוסף.
העיתון הרפורמיסטי אעתמאד הוביל עם הכותרת ״דיפלומטיית ההונאה״. לפי דיווחים שיוחסו לתקשורת הישראלית, נתניהו הגיע לוושינגטון עם מידע מסווג על תוכניות הגרעין והטילים של איראן, במטרה להרחיב את השפעתו על תהליך קבלת ההחלטות בבית הלבן.
העיתון הממשלתי איראן תיאר את הדברים כ״חולשת המרשם של נתניהו בבית הלבן״. סוכנות נור ניוז הרחיקה לכת והזהירה כי מאחורי ״מסכת הדיפלומטיה״ מוקם חדר מבצעים חדש נגד טהראן.
גם הפגנות פרו פלסטיניות שנערכו מחוץ לבית הלבן הוצגו כהוכחה לכך שהציבור האמריקני מתנגד להשפעה הישראלית על וושינגטון.
הדמיון בין כלי תקשורת רפורמיסטיים, ממשלתיים ושמרניים מעיד כי הצגת נתניהו כחלש וכמניפולטיבי היא מסר שנוח לכל חלקי המערכת לאמץ. היא מאפשרת לאיראן לטעון שישראל מנסה לגרור את טראמפ למלחמה, ובה בעת להציג את יכולתה לעשות זאת כמוגבלת.
אלא שהשיח עדיין מבוסס על הערכות ולא על תוצאה מוכחת. לא פורסמה החלטה אמריקנית המעידה שנתניהו נכשל או שטראמפ דחה את דרישותיו. העיתונות האיראנית מנסה לקבוע את משמעות הביקור עוד לפני שנודעו תוצאותיו.
״אמריקה צריכה לקבל את התבוסה״
המסר על חולשת נתניהו משתלב בסיפור רחב יותר של דעיכה אמריקנית.
אחד השערים הוקדש כולו לכותרת ״אמריקה צריכה לקבל את התבוסה״. התמונה המרכזית הציגה משמר כבוד אמריקני נושא ארון עטוף בדגל ארצות הברית, אף שלא מדובר בתיעוד מאירוע חדש שצוין בעיתון, אלא בבחירה חזותית שנועדה לחבר בין המלחמה לבין מחיר אנושי אמריקני.
קייהאן דיווח על אנליסט אמריקני שלכאורה הודה כי ״הפסדנו במלחמה״. זהותו של האנליסט לא הייתה ניתנת לאימות מהקטע שפורסם, ולכן יש להתייחס לציטוט כאל טענה של העיתון.
כלי תקשורת נוסף הכריז על ״מזרח תיכון חדש״, אך הפעם לא במובן האמריקני או הישראלי. לפי הטענה, מכוני מחקר בארצות הברית רואים במלחמה נגד איראן את תחילת קריסתה של ההגמוניה האמריקנית בעולם.
גם סקרים ישראליים גויסו למסר הזה. אחד העיתונים טען כי 44% מהישראלים אינם רואים במלחמה ניצחון, 36% סבורים שאיראן ניצחה ורק 17% מעניקים לנתניהו את הקרדיט. הנתונים פורסמו במסגרת ניסיון להציגו כ״שנוא יותר מאי פעם״, אך לא צורף אליהם בסקירה מקור הסקר המלא או מידע על שיטת הבדיקה.
הדפוס מוכר: דיווחים מערביים, סקרים וציטוטים של פרשנים נלקחים כהוכחה לתבוסה אסטרטגית. זה אינו מלמד בהכרח שארצות הברית או ישראל הובסו, אך כן מעיד שטהראן מזהה את דעת הקהל ואת הוויכוח הפוליטי בזירות הללו כחלק מן המלחמה.
התקיפות המוכחות פחות והטענות החדשות
לצד ההודעות על המכליות הופיעה טענה איראנית חדשה על תקיפה בליסטית נגד בסיס אווירי אמריקני ומרכז פיקוד בירדן.
משמרות המהפכה הודיעו כי חיל האוויר והחלל שלהם פגע במתקן אמריקני בירדן. אולם גם הטענה הזו לא זכתה לאישור חיצוני במסגרת המקורות שנבדקו. לא פורסמו פרטים על נפגעים, נזק, מיקום מדויק או תגובה אמריקנית וירדנית.
סוכנות פארס טענה בנפרד כי סעודיה אישרה שהייתה שותפה, לצד ארצות הברית, ל״תוקפנות צבאית״ נגד עיראק. גם במקרה הזה לא הובאה בסקירה אסמכתה חיצונית המאשרת את הטענה.
המשמעות אינה שהאירועים לא התרחשו, אלא שהמקור היחיד להם הוא הצד הטוען שביצע את התקיפה או נפגע ממנה. לכן יש להציג אותם כהודעות איראניות הדורשות אימות, ולא כחלק מוכח מתמונת הקרב.
הפער בין הכותרות לבין הראיות נותר אחד המאפיינים הבולטים של העיתונות האיראנית בזמן המלחמה. שמות מבצעים, תיאורי מטרות והכרזות על שליטה מייצרים רושם של ודאות, גם כאשר חסרים פרטים בסיסיים המאפשרים לבדוק את הטענה.
תימן וסעודיה: החזית שממשיכה לפעול
הפעילות הצבאית שקיבלה תמיכה עקבית יותר בדיווחים נותרה המערכה החות׳ית נגד סעודיה ונתיבי הנפט שלה.
אחת הכותרות הכריזה ״המטרה: ינבוע״, בהתייחס לתקיפות של כוחות אנצאראללה נגד מתקני נפט סעודיים לאורך הצינור המחבר בין מזרח המדינה למערבה. הצינור מאפשר לסעודיה להעביר נפט מהמפרץ אל חופי הים האדום, ובכך לעקוף את מצר הורמוז.
דווח גם כי המכלית הסעודית NCC Ghazal הותקפה בטילים בליסטיים ונאלצה לסגת. לפי הטענות בעיתונות האיראנית, מספר כלי השיט העוברים מדי יום בבאב אל מנדב ירד מכ-40 לכעשרה בלבד, והכנסותיה של סעודיה מיצוא נפט צנחו בכ-90%. המספרים הללו מחייבים אימות עצמאי, אך הם ממחישים את הסיפור שטהראן מבקשת לבנות.
התקשורת האיראנית מציגה את פעילות החות׳ים כהוכחה לכך שאין לסעודיה נתיב מילוט. כאשר הורמוז נתון ללחץ, היא פונה אל הים האדום. כאשר גם באב אל מנדב הופך למסוכן, הצינור המוביל לינבוע מאבד את תפקידו כחלופה בטוחה.
באותה שעה, עיתונים קיצוניים לועגים ליורש העצר מוחמד בן סלמאן ושואלים אם ״החלום התרבותי שלו עולה בעשן״. המסר הוא שהמלחמה אינה פוגעת רק בהכנסות הנפט, אלא גם בחזון היציבות, התיירות וההשקעות שאותו מנסה הממלכה לקדם.
טהראן מדברת עם ריאד, גם כשהעיתונים תוקפים אותה
לצד האיומים והלעג לסעודיה, מתקיים מסלול דיפלומטי שונה לחלוטין. העיתון ג׳ומהורי אסלאמי הוביל עם דיווח על שיחות שקיים שר החוץ עבאס עראקצ׳י עם עמיתיו בעומאן ובסעודיה. לפי הדיווח, שלוש המדינות הדגישו את הצורך לקדם מאמצים דיפלומטיים משותפים.
הנכונות להציג את ריאד כשותפה למסלול מדיני בולטת במיוחד ביום שבו עיתונים אחרים מאיימים על נתיבי הנפט שלה ולועגים לבן סלמאן.
הסתירה משקפת את האסטרטגיה הכפולה של טהראן. מצד אחד, היא מפעילה לחץ צבאי וכלכלי באמצעות הורמוז ובעלות בריתה בתימן. מצד שני, היא מבקשת להפוך את הלחץ למעמד מדיני ולהכניס את סעודיה ועומאן לתהליך שבו איראן היא שותפה הכרחית.
מבחינת המחנה הממסדי, המטרה אינה בהכרח לסגור את המצר ללא הגבלת זמן, אלא להגיע להסדר שיכיר בכוחה של איראן וביכולתה לקבוע את כללי השיט. המחנה הקיצוני חושש שכל הסדר כזה יפחית את הלחץ ויעניק לארצות הברית ״מרחב נשימה״.
שנתיים לפזשכיאן: ההבטחות חוזרות לרדוף את הממשלה
בזירה הפנימית, המלחמה נדחקה מחלק מהשערים לטובת מאבק על שנתיים לכהונת ממשלת מסעוד פזשכיאן. המתקפה החריפה ביותר הגיעה מפַרהיח׳תגאן, שהקדיש את שערו להבטחות הבחירות של הנשיא. בין הציטוטים שהוצגו: ״אינני תומך בטיפול בהלם״, ״אעצור את עליית הדולר״, ״לא אעלה את מחיר הבנזין״, ״לא אשקר לעם״, ״אביא לסיום סינון האינטרנט״ ו״אשבור את חומת הסנקציות״.
העיתון הזכיר גם את הבטחתו של פזשכיאן כי אם לא יוכל לקיים את התחייבויותיו, יפנה את מקומו. הצבת הציטוטים זה לצד זה נועדה להפוך את דבריו שלו לכתב אישום נגד ממשלתו.
במרכז המחלוקת נמצאת שאלת מחיר הבנזין. עיתון שמרני הזהיר מפני ״משחק מסוכן בבנזין״ וטען שהממשלה חוזרת על טעויות ממשלת חסן רוחאני. החשש הוא שהעלאת המחיר תצית משבר חברתי בתקופה שבה הציבור כבר מתמודד עם אינפלציה, הפסקות חשמל ומחיר המלחמה.
המתקפה אינה רק כלכלית. היא מאפשרת למחנה השמרני להציג את הממשלה כמי שנכשלה גם מול ארצות הברית וגם מול הציבור האיראני: היא לא הסירה את הסנקציות, לא עצרה את עליית המחירים ולא עמדה בהבטחותיה בתחום האינטרנט והחירויות האזרחיות.
הממשלה משיבה: מתינות והישגים כלכליים
העיתון הממשלתי איראן ניסה להשיב למתקפה באמצעות הכותרת ״הסכמה על מתינות״. לטענתו, הזרמים הפוליטיים המרכזיים במדינה מתרחקים מן הקצוות, וממשלת פזשכיאן ניצבת במרכז אחראי ושקול.
בכותרת נוספת נכתב כי ״התעלמות מהצלחות הממשלה אינה הוגנת״. במקום להציג את שאלת הבנזין כבגידה בהבטחות, העיתון תיאר אותה כ״משוואה קשה״ המחייבת ניהול זהיר.
גם העיתונות הכלכלית הציגה נתונים חיוביים יותר. לפי אחד השערים, שיעור האינפלציה החודשי ירד בחצי והחל תהליך של התמתנות. הבורסה תוארה כמי שמתקרבת לשיא היסטורי, ובמקביל פורסם טיעון שלפיו רפורמה במחיר הבנזין היא הכרחית מבחינה כלכלית.
העיתונות הרפורמיסטית נזהרה יותר. סאזנדגי פרסם בכותרת עליונה הבטחה כי ״הבנזין לא יתייקר״, אך בחר להוביל את השער דווקא בדיון אינטלקטואלי על מורשתו של עלי שריעתי. הבחירה הזו מרחיקה את העיתון הן מן ההתגייסות המלחמתית והן מן המתקפה השמרנית על הממשלה.
אעתמאד סיכם את תקופת פזשכיאן במילים ״שנתיים של מלחמה ומשבר״. זה אינו זיכוי של הממשלה, אך גם לא אימוץ של הטענה שכל הבטחותיה הופרו בשל כישלון אישי של הנשיא. העיתון מציג ממשלה שפעלה בתוך רצף של משברים ביטחוניים וכלכליים, בלי להתעלם מהתוצאות הקשות.
המדינה מכריזה שליטה, רשת החשמל סופרת את המחיר
לצד הכותרות על שליטה במצר, העיתון המזוהה עם רשות השידור האיראנית ממשיך לפרסם נתונים חריגים בהיקפם על מחיר המלחמה בתוך המדינה. לפי הנתונים שפורסמו, כושר הייצור של רשת החשמל הצטמצם בכ-4,200 מגה ואט, יותר מ-2,000 נקודות ברשת נפגעו והנזק חצה את רף 60 טריליון התומאן.
במקביל דווח כי אספקת הגז הטבעי הנוזלי מקטאר ומאיחוד האמירויות ירדה בכ-80% וכי התנועה במצר הורמוז נותרה נמוכה משמעותית מהרמה שקדמה למלחמה. הנתונים הללו פורסמו כהערכות רשמיות וטרם קיבלו במסגרת הסקירה אימות עצמאי.
העיתון הכחיש כי תחנת הכוח הגרעינית באזור בושהר הותקפה, ודיווח כי תיקון רשת החשמל בעיר הנמל ג׳אסק הושלם לאחר פגיעות אויב. ג׳אסק שוכנת במחוז הורמוזגאן, לחופי מפרץ עומאן ובקרבת נתיבי השיט המובילים למצר הורמוז, ולכן לנזק באזור יש גם משמעות ביטחונית ואסטרטגית.
הפער נותר חד: העיתונים הקיצוניים מדברים על תבוסה אמריקנית ועל שליטה איראנית מוחלטת, בעוד כלי תקשורת ממלכתי סופר את המחיר במגה ואטים, בתשתיות ובטריליוני תומאן.
לבנון וסוריה: החזית אינה נפתחת, אך גם אינה נרגעת
העיתונות האיראנית ממשיכה להציג את הקשר עם חזבאללה כמרכיב מרכזי בברית האזורית. אחד השערים הכריז כי ״איראן וחזבאללה הם אחים אמיתיים״, ומסר שיוחס למנהיג העליון מוג׳תבא חמינאי שיבח את ״עמידתו האיתנה״ של הארגון.
עם זאת, נוסח מלא ומאומת של המסר לא היה זמין בסקירה, ולכן אין להתייחס לניסוחים שפורסמו כאל ציטוט ישיר של המנהיג.
במקביל דווח על תקיפות ארטילריות ישראליות נוספות בדרום לבנון. באחד העיתונים צוטטה קביעה של האו״ם שלפיה פעולות ישראל בלבנון עלולות להיחשב לפשע מלחמה, ניסיון להעביר את העימות מן הזירה הצבאית לזירה המשפטית והמדינית.
ההתפתחות המעניינת יותר מגיעה מסוריה. העיתונות האיראנית טענה כי אחמד א שרע, המוכר גם כאבו מוחמד אל ג׳ולאני, דחה לחץ אמריקני לפעול צבאית נגד חזבאללה והבהיר כי סדר העדיפויות שלו הוא שיקום סוריה.
אם התיאור נכון, הוא מצביע על כך שדמשק אינה מעוניינת בשלב זה לפתוח חזית נוספת נגד חזבאללה. זהו איתות מייצב יחסית בזירה הצפונית, גם כאשר חילופי האש בדרום לבנון נמשכים.
השורה התחתונה
סקירת 29 ביולי מציגה את מצר הורמוז כלב המלחמה האיראנית. הוא כבר אינו רק מעבר ימי או מנוף להעלאת מחירי האנרגיה, אלא סמל לריבונות, לכלי ענישה ולזכותה של איראן לקבוע מי יורשה לעבור ומי ייעצר.
הטענה כי שלוש מכליות הותקפו ונעצרו מסמנת עליית מדרגה, אך היא עדיין נשענת על הודעות צבאיות איראניות ללא אימות חיצוני. כך גם הטענה על תקיפה בליסטית נגד בסיס אמריקני בירדן. ככל שטהראן מציגה את הישגיה בוודאות רבה יותר, כך נדרשת זהירות גדולה יותר בהבחנה בין פעולה מוכחת לבין הודעה של הצד התוקף.
ביקור נתניהו בוושינגטון מאפשר לעיתונות האיראנית לבנות סיפור מקביל: ישראל חלשה, נתניהו שנוא וטראמפ לכוד. גם כאן מדובר בעיקר בניסיון לקבוע את משמעות האירוע לפני שנודעו תוצאותיו.
אולם מתחת לשני סיפורי הניצחון מתנהלת מציאות אחרת. רשת החשמל סופרת נזקים, הממשלה מתמודדת עם שנתיים של משברים ושאלת מחיר הבנזין מאיימת להצית עימות פוליטי וחברתי בתוך איראן.
המחלוקת החשובה ביותר אינה רק בין איראן לארצות הברית, אלא בתוך טהראן עצמה. המחנה הקיצוני דורש לשמור על הורמוז סגור ללחץ ולא לאפשר לאויב ״מרחב נשימה״. הממשלה והמחנה הממסדי מבקשים להפוך את הכוח במצר להסדר מדיני בתיווך עומאן וסעודיה.
לכן השאלה המרכזית אינה אם איראן מסוגלת להפריע לתנועה בהורמוז. היא כבר הוכיחה כי עצם האיום משפיע על השוק ועל ההתנהלות האזורית. השאלה היא אם המשטר מתכוון להשתמש במצר כדי להגיע להסכם, או להפוך אותו לקו אדום שיחסום גם את הדרך לדיפלומטיה.
