ביום ראשון הודיע הנשיא דונלד טראמפ על הסכם מסגרת עם איראן לסיום העימות שנמשך 15 שבועות, וכינה אותו "הסכם שלום". בפועל, אין מדובר בהסכם שלום סופי אלא במזכר הבנות (MOU), שיכונן הפסקת אש בת 60 יום ויניח את היסודות למשא ומתן בנושאי גרעין, סנקציות וטילים. החתימה הרשמית צפויה להתקיים ב-19 ביוני בשווייץ, בתיווכה של פקיסטן.
ההסכם מייצג הפוגה טקטית ולא פתרון אסטרטגי, והשלכותיו על המזרח התיכון עמוקות בהרבה מן הרטוריקה החגיגית של טראמפ. אם הדיווחים נכונים, מדובר בשינוי דרמטי במאזן הכוחות האסטרטגי במזרח התיכון. איראן התייצבה מול המעצמה החזקה בעולם ויצאה מן העימות עם הסכם המחזק את השפעתה האזורית ברחבי המפרץ הפרסי.
הדבר משדר מסר מסוכן לאזור ולסדר העולמי. מדינות המפרץ, שהן בעלות ברית ברורות של ארצות הברית, מבינות כעת שבריונות איראנית משתלמת בסופו של דבר. הן משלמות את המחיר בכסף מזומן באמצעות סחיטה, איומים והגנה אמריקנית חלקית בלבד. הן גם הפנימו לקח נוסף: במזרח התיכון קיימת רק מדינה אחת המסוגלת להתמודד ביעילות עם איראן – ישראל.
ההסכם מבוסס על שני עקרונות: מצר הורמוז חייב להיפתח במהירות מחדש לשיט חופשי, ואיראן תתחייב שלא לחתור להשגת נשק גרעיני, בכפוף למשא ומתן שיתקיים בתוך 60 יום. מעבר לכך, אין בהסכם פירוק של תוכנית הגרעין האיראנית, אין חיסול של פרויקט הטילים הבליסטיים שלה, ואין הפסקה של חימוש חיזבאללה, החות'ים והמיליציות השיעיות.
בתמורה, איראן זוכה להקלות בסנקציות שיאפשרו לה למכור נפט, לגישה ל-24-25 מיליארד דולר של נכסים מוקפאים, ולזמן לשקם את כוחה הצבאי, לפחות על פי מקורות איראניים בלבד. חוסר הסימטריה בדיווחים יוצר אי־ודאות מסוכנת באשר לתנאים האמיתיים של ההסכם ולמנגנוני האכיפה שלו.
בתוך איראן, האזרחים ששילמו מחיר של 30,000 הרוגים הובטח להם כי "העזרה בדרך". במקום זאת, הם קיבלו משטר חזק יותר ואכזרי יותר. כפי שטראמפ ציין, הפתרון נמצא בידיהם. המשטר האיראני הפך את הנרטיב הזה לכלי נשק, והציג את ההסכם כניצחון על האימפריאליזם האמריקני, בעודו ממשיך למכור ברחבי האזור את אותם כלי נשק שהרגו את אזרחיו שלו, באמצעות כוחות השלוחים שלו.
בבייג'ינג הופק לקח ברור מן הפרשה האיראנית: אין הכרח להביס את ארצות הברית בשדה הקרב. ניתן להפעיל עליה לחץ, ובמקרים מסוימים אף לגבור עליה מבחינה אסטרטגית, באמצעות מנופי לחץ כלכליים. במקרה של איראן, מנוף הלחץ היה הנפט. במקרה של סין, יהיו אלה מינרלים חיוניים, מתכות נדירות ותעשיית השבבים של טייוואן. בבייג'ינג מבינים שוושינגטון מעניקה לעיתים קרובות עדיפות להישגים דיפלומטיים קצרי טווח על פני עקביות אסטרטגית ארוכת טווח, ובכך יוצרת עבור סין הזדמנויות לנצל לטובתה את פגיעויותיה של ארצות הברית ואת הסתירות במדיניותה.
האירופים והיפנים ממהרים להתיישר עם ההסכם. הטילים האיראניים מסוגלים כיום להגיע לפאתי פריז, ובכל זאת אירופה, גם לאחר שמדינות נאט"ו הותקפו על ידי הבריון מטהראן והגיבו בחולשה, ממשיכה להאמין שכסף וויתורים כלכליים יגנו עליה מפני הטרור האיראני. גישה זו נכשלה מול אש"ף, והיא לא תצליח גם מול איראן. תשלומי חסות אינם קונים הרתעה. אירופים המעדיפים מסחר ונפט זול מסכנים את ביטחונם שלהם ואת יציבותה של היבשת.
טראמפ משאיר את הדלת פתוחה ל"מלחמת פיראטים חדשה", מלחמת המְצָרִים. בעוד שההסכם מדבר על חופש השיט, איראן מתכננת לגבות תשלומים עבור שירותים במצר הורמוז, וארצות הברית מאפשרת זאת. כל שחקן המחזיק בטילים, איראן, החות'ים, המיליציות השיעיות, ואולי גם סין, טורקיה או רוסיה, יכול לשכתב את כללי הסחר הימי הבינלאומי.
מה שהיה בעבר חופש ניווט הופך לסחיטה, לאיומים ול"אגרות מעבר". מדובר בשינוי יסודי בסדר הימי העולמי, שבו עקרונות אוניברסליים של חופש השיט מוחלפים בהסדרים עסקיים המתגמלים תוקפנות.
גם ארצות הברית עצמה תשלם בסופו של דבר מחיר גבוה יותר: פרמיות ביטוח גבוהות יותר, ליווי צבאי מוגבר לאוניות, עלויות לוגיסטיות גבוהות יותר ושיבושים בשרשראות האספקה העולמיות. ניצחון דיפלומטי קצר טווח עלול להתברר כטעות אסטרטגית ארוכת טווח.
המצב בלבנון מורכב במיוחד. מצד אחד, ארצות הברית פועלת לפירוק חיזבאללה; מצד שני, ההסכם מעניק לו חבל הצלה משמעותי באמצעות שיקומה של איראן. זהו פתרון בלתי עקבי ובלתי ברור. ההסכם מקרין חולשה אמריקנית המעודדת את שלוחיה של איראן להתאושש ולהתחזק. כפי שההסכם עם חמאס הגיע בעקבות התקיפה הישראלית בקטאר, כך גם התקיפה בדאחייה הובילה את טראמפ לקבל הסכם שמרגיע את הזירה בטווח הקצר, אך מבטיח המשך שפיכות דמים בטווח הארוך. לא בעיית חמאס ולא הבעיה האיראנית נפתרו. ישראל תיאלץ ככל הנראה לנקות את הבלגן לבדה.
ישראל אינה צד להסכם זה, והיא מבינה היטב את השלכותיו. לקחי 7 באוקטובר מותירים מעט מאוד מקום לאשליות. הציר השיעי נחלש, אך לא הובס. אם הנשיא טראמפ יצליח לייצב את האזור לשנים רבות קדימה, הדבר יהיה מבורך. אולם המבחן האמיתי הוא מה תעשה איראן עם הזמן שהרוויחה.
טהראן ראתה לאורך ההיסטוריה בהפסקות אש הזדמנויות להתחמש מחדש, להתארגן מחדש ולהתכונן לעימות הבא. אם היא תנצל את החודשים הקרובים כדי לשקם את ארסנל הטילים שלה, לקדם את שאיפותיה הגרעיניות או לחזק את רשת השלוחים שלה, ישראל תפעל שוב, לבדה, אם יהיה בכך צורך.
אין זו תחילתו של שלום חדש במזרח התיכון. זוהי הפוגה נוספת במלחמה ארוכה ומתישה. השורה התחתונה ברורה: הסכם המסגרת הזה הוא הפוגה טקטית, לא פתרון אסטרטגי. כוונותיה של איראן לא השתנו. הלחימה הושהתה, אך לא נפתרה, והאתגר שמציבה איראן עדיין נותר בעינו.
מאמר זה הופיע במקור ב-Algemeiner ב-15 ביוני 2026.
