סקירת העיתונות האיראנית ב-26 ביולי 2026 מציגה שתי תמונות שונות של אותה מלחמה. הראשונה, שמובילים העיתונים הקיצוניים, מתארת ארצות הברית לכודה, מוחלשת וחסרת יכולת להמשיך בהסלמה. השנייה, הנחשפת בעיתונות הכלכלית והרפורמיסטית, מציגה מלחמה יקרה ומתמשכת, הפוגעת ברשת החשמל, מאיצה את האינפלציה ומחייבת חזרה למסלול דיפלומטי.
במוקד השיח עומד דיווח שיוחס לניו יורק טיימס, שלפיו ממשל טראמפ עצר את החרפת התקיפות נגד איראן בשל שחיקת מלאי טילי הפטריוט, החשש לפגיעה בבעלות בריתה של ארצות הברית והמחיר הכלכלי של המשך המלחמה. בתוך זמן קצר הפך הדיווח בעיתונות האיראנית מהערכה על היסוס אמריקני להכרזה כי ״אמריקה מצמצה״ וכי טראמפ אינו מסוגל למצוא דרך יציאה.
אלא שהפער בין הכותרות לבין המידע המאומת הולך ומתרחב. העיתונים דיווחו על תקיפות איראניות בבחריין, בירדן, בכווית ובארביל, אך הטענות לא קיבלו אישור אפילו מסוכנויות הביטחון האיראניות עצמן. שגריר כווית אף הכחיש כי בוצעה פעולה משטחה או נגדה.
הפעילות הצבאית שקיבלה תמיכה רחבה יותר בדיווחים הייתה דווקא המערכה של אנצאראללה, החות׳ים, נגד מתקני הנפט והספנות הסעודיים. התקיפות באזור ינבוע, ג׳יזאן ומתקני ארמקו אפשרו לטהראן להמשיך להציג את מצר הורמוז ובאב אל-מנדב כמערכת לחץ אחת, בזמן שמחיר הנפט חצה לפי הדיווחים את רף מאה הדולרים.
דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון בחן את שערי העיתונים האיראניים, מהדורות שפורסמו בערוצי הטלגרם ודיווחים מסוכנויות הידיעות של המשטר. התמונה העולה מהם אינה של ניצחון איראני מוכח, אלא של מאבק הולך ומחריף על הגדרת המציאות: האם ארצות הברית נסוגה מפחד, או ששני הצדדים הגיעו למבוי סתום המחייב יציאה דיפלומטית?
מדיווח אחד לניצחון אסטרטגי
המהלך המרכזי של העיתונות האיראנית אינו צבאי, אלא תודעתי. דיווח אחד שיוחס לניו יורק טיימס, ולפיו הנשיא דונלד טראמפ נרתע מהרחבת המערכה, הופיע כמעט באותו נוסח בכלי תקשורת שונים.
הסיבות שיוחסו להחלטה האמריקנית היו מחסור הולך וגובר במיירטי פטריוט, חשיפתן של בעלות הברית הערביות לתגובה איראנית והחשש מהשלכות כלכליות חמורות יותר. אולם בתוך העיתונות האיראנית, ההיסוס המדווח הפך במהירות להוכחה לכך שמאזן הכוחות השתנה.
״אמריקה עצרה את הסלמת המלחמה מחשש לאבדות כבדות יותר״, הכריזה קייהאן. עיתון שמרני נוסף דיווח על ״חוסר רצונו של טראמפ להחריף את העימות״. הכותרות השתלבו במסר ותיק יותר, שלפיו הנשיא האמריקני ״לכוד בפינה ואינו מסוגל לברוח״.
גם הכחשתו של טראמפ, שאמר כי ארצות הברית ״לא נסוגה״, שירתה בפועל את אותו הסיפור. עצם הצורך של הנשיא להכחיש נסיגה הוצג כאישור לכך ששאלת הנסיגה כבר הפכה לנושא מרכזי בוושינגטון.
הדמיון בין הכותרות מעיד על משמעת מסרים ברורה. דיווח מערבי אחד הוגבר שוב ושוב, עד שהפך לסיפור על ניצחון אסטרטגי איראני. אך חשוב להבחין בין שני הדברים: הדיווח המקורי עסק בהשהיית ההסלמה. העיתונות האיראנית תרגמה אותו להודאה אמריקנית בתבוסה, מבלי להציג הישג חדש בשדה הקרב.
ככל שהטענה מפורטת יותר, הראיות נחלשות
לצד סיפור הנסיגה האמריקנית הופיעה שורה של טענות על תקיפות איראניות נרחבות נגד בסיסים אמריקניים ברחבי האזור.
המהדורה האנגלית של העיתון הממשלתי איראן דיילי הכריזה כי הכוחות האיראניים ״הלמו בבסיסים אמריקניים בבחריין, בירדן ובכווית״. כלי תקשורת אחר טען כי שלוש מערכות תחמושת של הכוחות המיוחדים האמריקניים הושמדו לחלוטין בבסיס המלך פייסל. דיווחים נוספים העניקו לתקיפות שמות מבצעיים, ״נצר 2״ ו״סאעקה״, וטענו לפגיעה במרכזי נתונים של אמזון בבחריין ולהרס כמעט מוחלט של תשתיות אמריקניות בארביל.
אלא שהוספת שמות, אתרים ופרטים אינה מהווה אימות. סוכנויות הידיעות הביטחוניות של המשטר לא פרסמו תיעוד עצמאי המאשר את התקיפות. בדיווחים המבצעיים שלהן הופיעו בעיקר פעולות החות׳ים נגד סעודיה, ולא התקיפות האיראניות שעליהן הכריזו הכותרות.
הסתירה החריפה ביותר הגיעה דווקא מכווית. שגריר כווית הכחיש כי בוצעה פעולה צבאית משטח ארצו או נגד שטחה. ההכחשה פוגעת ישירות באחד המרכיבים המרכזיים בסיפור על מתקפה איראנית רב-זירתית.
לכן יש להתייחס לטענות הללו כחלק ממערכת המסרים של טהראן, ולא כאל עובדות מבצעיות מוכחות. ככל שהעיתונות מתארת הישגים גדולים ומדויקים יותר, כך בולט יותר היעדר האישור מצד מקורות שאמורים היו לתעד אותם.
תימן תוקפת, איראן גובה את הרווח
הפעילות הצבאית שזכתה לתמיכה עקבית יותר בדיווחים הייתה המערכה החות׳ית נגד סעודיה ותשתיות האנרגיה שלה.
התקשורת האיראנית דיווחה על פעולות נגד מתקנים באזור ינבוע וג׳יזאן, על תקיפות של מתקני ארמקו ועל פגיעה במכלית במרחק של כ-70 מייל מחופי א-שוקייק. דיווחים נוספים טענו כי שתי מכליות סעודיות עלו באש בים האדום.
קייהאן הציג את ההתפתחויות תחת הכותרת ״תימן פתחה את שערי הגיהינום בפני בית סעוד״. הניסוח מבקש להפוך את פעילות החות׳ים מחזית עצמאית לכאורה לחלק מהישג איראני רחב יותר.
המסר התחזק באמצעות מחיר הנפט. לפי הדיווחים בעיתונות האיראנית, מחיר חבית ברנט התקרב ל-101 דולר. העלייה הוצגה כתוצאה ישירה של הלחץ המשותף במצר הורמוז ובבאב אל-מנדב, ושל הסיכון הגובר לנתיבי הובלת האנרגיה מהמפרץ ומהים האדום.
איראן אינה חייבת להוכיח כי היא שולטת לחלוטין במצר הורמוז כדי ליהנות מהאפקט. די באיום, באי-ודאות ובהפסקות זמניות בתנועה כדי להעלות את מחירי הביטוח וההובלה ולדחוף את שוקי האנרגיה כלפי מעלה.
כך הופכת הפעילות החות׳ית למכפיל כוח איראני. תימן מבצעת את התקיפות, סעודיה סופגת את הלחץ הישיר, ואיראן משתמשת בעליית מחירי האנרגיה כדי לטעון שהמערכה האזורית פועלת לטובתה.
ממשבר נפט למשבר גז
השיח על נתיבי השיט אינו מוגבל עוד למחירי הנפט. העיתונות הכלכלית מזהירה כי המשבר במצר הורמוז הופך בהדרגה גם למשבר גז אירופי.
״הורמוז סגור הוא סיוט הגז של אירופה״, הכריזה אחת הכותרות. עיתון אחר תיאר כיצד ״משבר הנפט של הורמוז הופך למשבר גז״, וטען כי החורף האירופי החל למעשה כבר בקיץ.
העיתון המזוהה עם רשות השידור האיראנית ציטט נתונים שיוחסו לסוכנות האנרגיה הבינלאומית, שלפיהם אספקת הגז הטבעי הנוזלי מקטאר ומאיחוד האמירויות נפגעה באופן קשה, והתנועה במצר הורמוז נותרה נמוכה משמעותית מהרמה שקדמה למלחמה.
במקביל, משרד החוץ האיראני ממשיך לטעון כי התנועה במצר הורמוז ״לעולם לא תחזור למצבה שלפני המלחמה״. אולם לצד האיום מתקיימות גם שיחות טכניות בין איראן לעומאן על מעבר בטוח של כלי שיט.
השילוב בין השניים מגלם את האסטרטגיה האיראנית: טהראן מבקשת לשמר את האיום על נתיבי האנרגיה, אך גם להציג את עצמה כגורם שבלעדיו לא ניתן יהיה להשיב את היציבות. איראן היא בעת ובעונה אחת מקור הסיכון ומי שמציעה לנהל אותו.
הדרך למשא ומתן עוברת בבייג׳ינג
לצד הכותרות הלוחמניות מופיעה תנועה דיפלומטית ברורה. אלא שהדרך לחידוש המגעים אינה עוברת ישירות בוושינגטון, אלא בבייג׳ינג, באסלאמאבאד, במוסקט ובבירות האזור.
העיתון הממשלתי איראן הוביל עם ״מפת הדרכים של בייג׳ינג לשלום אזורי״, בעקבות פגישתו של שר החוץ עבאס עראקצ׳י עם עמיתו הסיני ואנג יי. עיתון ממסדי אחר דיווח על מאמצים חדשים של סין ופקיסטן להשיב את איראן וארצות הברית להבנות שקרסו.
עראקצ׳י השתתף במקביל בפעילות דיפלומטית במסגרת ארגון שנגחאי לשיתוף פעולה בדושנבה. המסר שהציג היה כי ״הדיפלומטיה של איראן נענתה בפעולה צבאית, לא בדיאלוג״. בכך מנסה טהראן להצדיק את התרחקותה מהערוץ האמריקני, בלי לסגור את הדלת בפני תיווך של מדינות אחרות.
גם היחסים עם עיראק קיבלו מקום מרכזי. איראן ועיראק חתמו לפי הדיווחים על ארבעה הסכמי שיתוף פעולה, בהם מזכר לקידום מסילת הרכבת בין בצרה לשלמצ׳ה. הנשיא מסעוד פזשכיאן קרא ליישום מהיר של ההסכמות, כחלק מהניסיון להראות שאיראן אינה מבודדת וכי היא מסוגלת להעמיק קשרים אזוריים גם בזמן מלחמה.
הבחירה בסין, פקיסטן, עומאן ועיראק אינה מקרית. המשטר מבקש להציג כל חזרה אפשרית לשיחות לא כנסיגה מול ארצות הברית, אלא כתוצאה של תיווך אזורי ושל לחץ שהופעל על וושינגטון.
לחזור להסדר או להישאר ״בשדה״
הוויכוח על המשא ומתן חושף מחלוקת פנימית ברורה בין כלי התקשורת המזוהים עם הממשלה והרפורמיסטים לבין המחנה הקיצוני.
מצד אחד, העיתונים הממשלתיים והרפורמיסטיים מדגישים את מאמצי התיווך. אחד מהם פרסם מאמר תחת הכותרת ״המתווכים מול המלחמה״. אחר תיאר את הדיפלומטיה כמי שנמצאת ״במצור של חוסר אמון״, וטען כי הבעיה אינה מחסור בערוצי תקשורת, אלא העובדה שכל צד מפרש את מהלכי האחר כביטוי לחוסר תום לב.
גם העיתונות הכלכלית משמיעה טיעון התומך למעשה ביציאה מדינית. אחד השערים קבע כי כל עוד גורל המשא ומתן והסנקציות אינו ברור, אין משמעות לדיבורים על בלימת האינפלציה.
מנגד, המחנה הקיצוני טוען כי ההבנות הקודמות עם ארצות הברית גרמו נזק ״חמור יותר מהסכם הגרעין״. הסכם קצר הימים בין טהראן לוושינגטון מוצג כטעות אסטרטגית נוספת, שנבעה מאמונה שגויה בהבטחות האמריקניות.
באותו מחנה נשמעת גם קריאה לציבור ״להישאר בשדה״ ולהמשיך בנוכחות ובהתגייסות עממית. המסר מיוחס להנחיותיו האחרונות של המנהיג העליון מוג׳תבא חמינאי, אף שהצהרה מלאה וישירה שלו לא הופיעה בשערי העיתונים שנבדקו.
היעדרותו הישירה בולטת דווקא ביום שבו הוויכוח הפנימי מתחדד. הממשלה מדברת על בייג׳ינג, פקיסטן ועומאן. הקיצוניים דורשים לסגור את הדלת בפני הסדר נוסף. המנהיג מופיע בעיקר דרך פרשנויות של אחרים, ולא באמצעות קו מדיניות מפורש משלו.
המדינה מכריזה ניצחון, רשת החשמל סופרת נזקים
בעוד חלק מהעיתונים מכריזים על השמדת בסיסים אמריקניים, העיתון המזוהה עם רשות השידור האיראנית מפרסם חשבון מפורט של הנזק בתוך איראן.
לפי הנתונים שפורסמו, יותר מ-2,000 נקודות ברשת החשמל נפגעו, כושר הייצור הצטמצם בכ-4,200 מגה-ואט והנזק לתשתיות חצה את רף 60 טריליון התומאן. בנוסף דווח על תיקון רשת החשמל בעיר הנמל ג׳אסק, השוכנת לחופי מפרץ עומאן בדרום איראן, לאחר שנפגעה מקליע, ועל שישה פיצוצים סמוך לכפר תחרוויה בנפת סיריק, אזור חוף נוסף במחוז הורמוזגאן. הקרבה של שני האזורים לנתיבי השיט המובילים למצר הורמוז מעניקה גם לפגיעות מקומיות בתשתיות משמעות אסטרטגית רחבה יותר.
העובדה שהמספרים מתפרסמים דווקא בעיתון של רשות השידור ממחישה את הסתירה המרכזית בשיח. באותו יום שבו כלי תקשורת קיצוניים מתארים את אמריקה כמי שהובסה, כלי תקשורת ממלכתי אחר נאלץ לספור את מחיר המלחמה במגה-ואטים ובטריליוני תומאן.
העיתונות הכלכלית מציגה מציאות דומה. האינפלציה מוגדרת כ״חשודה המרכזית״, שוק המזון ממשיך לסבול מעליות מחירים, מחירי הבנזין מאיימים לעלות והציבור ממתין לתוכניות סיוע ולקופונים. העליות בבורסה מתוארות לא כהבעת אמון בכלכלה, אלא כתוצר מלאכותי של אינפלציה ובריחה מנכסים אחרים.
גם הבחירה של עיתון רפורמיסטי להקדיש את שערו למותו של השחקן הוותיק אכבר עבדי, במקום למלחמה, אינה מקרית. היא מחזירה אל השער את החיים האזרחיים, התרבות והאבל האישי, ומרחיקה בכוונה את שפת הניצחון והנקמה.
ישראל ולבנון חוזרות לשוליים הפעילים
לאחר כמה ימים שבהם ישראל ולבנון כמעט נעלמו מן הכותרות המבצעיות, שתיהן חוזרות להופיע כאיתותים מצומצמים אך חשובים.
אחד מכלי התקשורת דיווח על ירי ארטילרי ישראלי לעבר דרום לבנון, בין היתר באזור כפר תיבנית, מרכבא והציר שבין בית יאחון לכונין. במקביל דווח כי ישראל האריכה את מצב החירום עד 11 באוגוסט, תוך התייחסות לאיומים מצד איראן ולבנון.
הדיווחים מגיעים לקראת פגישה מתוכננת בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא טראמפ בוושינגטון, שבה צפויה הסוגיה האיראנית לעמוד במרכז.
עם זאת, ישראל עדיין אינה מובילה את השיח הצבאי בעיתונות האיראנית. ההתייחסויות אליה מתמקדות בעיקר במישור המשפטי והמדיני: בית הדין הפלילי הבינלאומי, פעילותה באו״ם וסוגיית הגולן. חזית לבנון חוזרת להבהב, אך עדיין אינה מוצגת כחלק ממערכה רחבה חדשה.
המשמעות היא שהחזית הישראלית-לבנונית אינה פתוחה במלואה, אך היא גם אינה רדומה. כל שינוי בהיקף הירי בדרום לבנון, במצב החירום בישראל או בתוצאות פגישת נתניהו וטראמפ עלול לשנות במהירות את הגאומטריה של המלחמה.
השורה התחתונה
שערי 26 ביולי אינם מוכיחים כי איראן ניצחה או כי ארצות הברית נסוגה. הם מוכיחים שטהראן זיהתה היסוס אמריקני אפשרי והפכה אותו מיד לנכס תודעתי.
המחנה הקיצוני מציג את טראמפ כנשיא לכוד, את בסיסי ארצות הברית כהרוסים ואת מחיר הנפט כהוכחה לכך שאיראן מחזיקה ביוזמה. אלא שהטענות החריפות ביותר הן גם החלשות ביותר מבחינת אימות, ואחת מהן כבר נתקלה בהכחשה כוויתית.
ההתפתחות הצבאית הממשית יותר מגיעה מתימן, שם הלחץ על מתקני הנפט והספנות הסעודיים ממשיך להשפיע על מחירי האנרגיה. איראן משתמשת בפעילות הזו כדי להציג את הורמוז ובאב אל-מנדב כשני מנופים במערכה אחת, המכוונת לא רק נגד ארצות הברית אלא גם נגד אירופה והכלכלה העולמית.
במקביל, קו אחר בתוך המערכת מבקש למצוא יציאה. הממשלה פונה לסין, לפקיסטן, לעומאן ולעיראק; הרפורמיסטים מזהירים מפני מלחמה ללא מוצא; והעיתונות הכלכלית מזכירה כי אי אפשר לבלום את האינפלציה או לשקם את רשת החשמל באמצעות כותרות ניצחון.
זהו המאבק המרכזי העולה מן העיתונות האיראנית: לא רק מי מנצח במלחמה, אלא מי יצליח להגדיר אותה. האם זו מלחמה שבה אמריקה מצמצה ואיראן צריכה להמשיך ללחוץ, או מלחמה ששני הצדדים אינם מסוגלים להכריע ושממנה ניתן לצאת רק באמצעות תיווך והסדר.
