סקירת העיתונות האיראנית ב-23 ביולי 2026 חושפת מהלך תודעתי רחב, שבו אבל לאומי, לחץ כלכלי ואיומים צבאיים מתחברים למסר אחד. תמונות קבורתם המחודשת של תלמידי בית הספר היסודי שג׳רה טייבה בעיר מינאב, שנהרגו בתקיפה ביום הראשון למלחמה, הופיעו כמעט באותו אופן בשעריהם של עיתונים ממחנות פוליטיים שונים, לצד הבטחות כי מותם לא ייסלח ולא יישכח.
במקביל, מצר הורמוז ובאב אל-מנדב מוצגים כשני מנופים הפועלים יחד נגד הכלכלה העולמית. האיום האיראני כבר אינו מוגבל לבסיסים ולכוחות אמריקניים. הצהרות חדשות מאפשרות לטהראן להציג גם מדינות, חברות ותשתיות המסייעות לארצות הברית כ״מטרות לגיטימיות״.
בתוך כל זאת, העיתונות האיראנית מקדישה תשומת לב יוצאת דופן למחלוקת הפוליטית בוושינגטון. הדיונים בקונגרס, מחיר המלחמה והשחיקה בתמיכה הציבורית מוצגים כהישג איראני, לא פחות מתקיפת בסיס או מחסימת נתיב שיט. ישראל, לעומת זאת, נשמרת לפי שעה מחוץ למעגל המבצעי הישיר, אך לא מחוץ לשיח האיומים.
דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון בחן 19 שערי עיתונים שפורסמו ב-23 ביולי 2026, 1 במורדאד 1405, לצד הצהרות רשמיות ועדכונים מהיממה שקדמה לפרסום. התמונה העולה מהם היא של משטר שאינו מסתפק עוד בהסברת המלחמה לציבור, אלא פועל להכין את הקרקע המוסרית, הכלכלית והפוליטית לשלב הבא שלה.
האבל שהפך לצו נקמה
התמונה שחזרה שוב ושוב בשערי העיתונים הייתה כמעט זהה: אימהות המחזיקות שרידים עטופים בתכריכים, שורות של ארונות קבורה מכוסים בדגלי איראן וקבר משותף פתוח בבית העלמין במינאב.
הטקס נערך לאחר זיהוי שרידיהם של תלמידים שנהרגו בתקיפה בבית הספר היסודי שג׳רה טייבה ב-28 בפברואר, היום הראשון למלחמה. הדיווחים אינם אחידים במספריהם. חלקם דיווחו על 62 שרידים ששויכו באמצעות בדיקות DNA ל-32 תלמידים, ואחרים על 68 שרידים של 34 תלמידים. לפי הנתון החוזר בתקשורת האיראנית, 168 בני אדם נהרגו באתר.
אולם המסר המרכזי אינו נוגע למספר המדויק. לפחות תשעה מתוך 19 העיתונים שנבדקו הקדישו לאירוע את הכותרת הראשית או שטח מרכזי בשער. הדמיון החריג בתמונות, בניסוחים ובעיתוי, בין עיתונים שמרניים, ממשלתיים, עירוניים ואף רפורמיסטיים, מעיד על הכוונה מרכזית.
גם המילים שנבחרו לא היו מילים של אבל בלבד. ״התיק הזה ייסגר בנקמה״, הכריז אחד השערים. ״איננו סולחים ואיננו שוכחים״, נכתב באחר. כותרות נוספות תיארו את שרידי הילדים כ״חלקים מגופה של איראן״ וכ״קרעים מגופו של הדרום״.
המנהיג העליון מוג׳תבא חמינאי חיזק את הקו הזה במסר תנחומים שבו אמר כי ״רגישות גדולה יותר״ תלווה את הנקמה על דמם של ילדי איראן. בכך הפכה הקבורה מאירוע הנצחה למקור סמכות מוסרי. הציבור אינו מתבקש רק לזכור את הקורבנות, אלא לקבל את ההנחה שמותם מעניק למדינה זכות להרחיב את פעולותיה.
המסר נועד גם לקהל שמחוץ לאיראן. תמונות תלמידי מינאב הונפו בידי מפגינים במהלך הדיון בסנאט האמריקני, לפני שהוצאו מן האולם. העיתונות האיראנית תיארה את האירוע כ״רעידת אדמה בסנאט״ וטענה כי התמונות טלטלו את הדיון עם פיט הגסת׳, שאותו היא מכנה ״שר המלחמה״.
זהו חלק מהותי במהלך. תמונות תלמידי מינאב אינן מופנות רק למשפחות האיראניות המתאבלות. הן מיועדות גם למצביע האמריקני, לחברי הקונגרס ולמתנגדי המלחמה בארצות הברית.
שני מצרים, מנוף אחד
לצד תמונות הקבורה הופיע דימוי נוסף: מצר הורמוז ובאב אל-מנדב כשני מנעולים הסוגרים יחד על שוק האנרגיה העולמי.
באחד השערים הוצגה מפת לוויין של חצי האי ערב כששני המצרים מסומנים עליה, תחת הכותרת ״הנפט העולמי ננעל בשני מנעולים״. עיתון אחר תיאר את העלייה במחירי הנפט כתוצאה של ״סגירת שני גרונות״. המסר ברור: איראן ובעלות בריתה מבקשות להציג את שתי הזירות כמערכת אחת, המסוגלת להפעיל לחץ על העולם בלי להכריע את ארצות הברית בשדה הקרב הקונבנציונלי.
במהלך חלון הסקירה נפגעה המכלית אנסליה סמוך לג׳יזאן ועלתה באש. הרשויות הסעודיות אישרו את השריפה ומסרו כי אנשי הצוות לא נפגעו. הטענה החות׳ית בדבר פגיעה במכלית נוספת בשם ליילה לא זכתה לאימות עצמאי, וכך גם הטענה שכעשר ספינות אולצו לסגת.
אף על פי כן, ההשפעה על השוק הייתה ממשית. חמש מכליות שינו את מסלולן בים האדום, והמשימה הימית האירופית הזהירה כי כלי שיט הקשורים לסעודיה, לישראל או לארצות הברית נתונים בסיכון מוגבר. מחיר חבית נפט מסוג ברנט נסגר בעלייה של 3.36%, ברמה של 94.07 דולר, לאחר שבמהלך המסחר הגיע ל-95.47 דולר.
המשמעות חורגת ממחיר הנפט. עקיפת נתיבי השיט עלולה להוסיף אלפי קילומטרים למסלול, להאריך את ההפלגה ביותר מחודש ולהגדיל את עלויות הדלק, הביטוח וההובלה במיליוני דולרים לכל ספינה. חברת הספנות CMA CGM כבר הודיעה על היטל חירום חדש החל מ-1 באוגוסט.
מבחינת טהראן, עצם העלייה במחירים מוכיחה שהאסטרטגיה פועלת. אין צורך להטביע מספר רב של מכליות כאשר איום אמין מספיק כדי לשנות מסלולים, להעלות פרמיות ביטוח ולהחדיר חשש לשווקים.
האיום מתרחב לכל מערכת האנרגיה של המפרץ
המסר החריף ביותר של היום הגיע ממפקדת ח׳אתם אל-אנביא, המטה הצבאי המרכזי של איראן. בהצהרה שהופיעה בשעריהם של עיתונים ממחנות שונים נאמר כי כל פגיעה במתקני הגרעין של איראן תיחשב להרחבת המלחמה.
ההמשך היה משמעותי עוד יותר: במקרה כזה, איראן לא תאפשר ל״אף טיפת נפט״ לצאת מן האזור, ותשתיות נפט, גז, חשמל וכלכלה ברחבי המפרץ עלולות להפוך למטרות.
זוהי הרחבה ברורה של מעגל האיום. בעבר התמקדו המסרים האיראניים בכוחות, בבסיסים ובנכסים צבאיים אמריקניים. כעת גם תשתיותיהן של מדינות שאינן משתתפות ישירות במלחמה עלולות להיכלל ברשימת המטרות, אם טהראן תטען שהן מסייעות לפעילות האמריקנית.
שר החוץ עבאס עראקצ׳י סיפק למסלול הזה בסיס מדיני. בהצהרה שפרסם כתב כי דוקטרינת ההגנה האיראנית מבוססת על ״עין תחת עין״, וכי כל גורם שישתתף בתוקפנות נגד איראן, בכל דרך שהיא, או יתמוך בה, ייחשב ל״מטרה לגיטימית״.
ההגדרות ״משתתף״ ו״תומך״ נותרו מעורפלות. דווקא העמימות מעניקה לאיראן מרחב פעולה. היא מאפשרת להחיל את האיום בהמשך על מדינות מארחות, מתקני אנרגיה, נמלים, חברות ספנות או גורמים אחרים, בלי לנסח דוקטרינה חדשה בכל שלב.
סעודיה כבר החלה להופיע בשמה. אחד העיתונים הכריז על ״תחילת המצור על סעודיה״ ושאל אם מחיר הנפט בדרך ל-120 דולר לחבית. השילוב בין הפגיעה בספנות המזוהה עם הממלכה לבין הכותרות הללו מעיד שסעודיה אינה מוצגת עוד רק כמדינה המארחת נכסים אמריקניים. היא הופכת בהדרגה ליעד בפני עצמו.
הקונגרס האמריקני הופך לזירת לחימה
העיתונות האיראנית מקדישה כעת מקום חריג לוויכוח בתוך ארצות הברית. דיונים בסנאט, התנגדות לתקציב המלחמה, שאלות על שחיקת מלאי החימוש והפער בין הצהרות הניצחון לבין המשך התקיפות תופסים מקום מרכזי בשערים.
דבריו של מזכיר המדינה מרקו רוביו, שלפיהם ההתקפות האיראניות גרמו נזק משמעותי לכוחות האמריקניים, הפכו לכותרת ראשית תחת הניסוח: ״הודאתו של שר החוץ האמריקני: מתקפות איראן הרסניות ומוחצות״.
במקביל, הדיון שבו נדרש הגסת׳ להגן על בקשת תקציב חירום בסך 70 מיליארד דולר הוצג כמשפט ציבורי של מתכנני המלחמה. עיתון עירוני אף הקדיש לדיון רצועת קומיקס בת תשעה חלקים תחת הכותרת ״המפסידים בקונגרס״.
התקשורת האיראנית חזרה גם על הערכה שלפיה עלותה הישירה של המלחמה הגיעה ל-37.5 מיליארד דולר, ועל דיווחים בדבר ירידה בתמיכה במלחמה גם בקרב הבסיס הפוליטי של הנשיא. הנתונים משמשים את טהראן כדי לטעון שהזמן פועל לטובתה.
מבחינת השיח האיראני, שחיקה פוליטית בוושינגטון היא הישג מבצעי. כל חבר קונגרס המתנגד למימון נוסף, כל סקר המצביע על ירידה בתמיכה וכל שאלה על מלאי הטילים האמריקני מוצגים כחלק מתוצאות המערכה.
ישראל אינה מחוץ לתמונה, אלא מוחזקת בצד
ישראל נוכחת בשיח האיראני, אך אינה מופיעה כרגע כיעד המבצעי המרכזי. הכותרות ממשיכות להשתמש בביטויים אנטי-ישראליים, אולם במהלך חלון הסקירה לא נמצאה הצהרה איראנית או חות׳ית רשמית חדשה המעידה על כוונה מיידית לפתוח חזית ישירה נגד ישראל.
אין משמעות הדבר שטהראן בחרה בריסון עקרוני. ההימנעות מפתיחת חזית ישראלית רחבה נראית יותר כהחלטה על חלוקת משאבים וסיכונים.
המערכה הנוכחית מעניקה לאיראן שלושה הישגים שהיא עלולה לאבד אם תתקוף ישירות את ישראל: עלייה במחירי האנרגיה, העמקת המחלוקת הפנימית בארצות הברית והצגת איראן כמדינה ריבונית המותקפת בידי מעצמה. תקיפה נגד ישראל עלולה לשקם את הקונצנזוס האמריקני סביב המלחמה ולהעניק לממשל הצדקה פוליטית שחסרה לו כעת.
קיימת גם מגבלה לבנונית. פתיחת חזית מול ישראל עלולה לחייב את חזבאללה להיכנס למערכה בטרם השלים את שיקומו, או לחלופין להישאר בצד ולחשוף חולשה פומבית בציר האיראני.
עם זאת, העיתונות הקיצונית כבר מסמנת מטרות אפשריות. מאמר קודם בקייהאן מנה את מאגרי הגז לווייתן, תמר וכריש ואת מסופי יבוא הנפט באשקלון, חיפה ואשדוד כנקודות תורפה ישראליות. הדבר משתלב בנוסחת ״עין תחת עין״ של עראקצ׳י, במיוחד לאחר הפגיעה הישראלית הקודמת במתקני הגז באסלויה ובדרום פארס.
זהו מסר הרתעתי מפורט, אך עדיין לא הוכחה להכנות לתקיפה מיידית. איראן נמנעת לפי שעה ממלחמה כוללת עם ישראל, אך משמרת אפשרות מוגבלת יותר לפגיעה בתשתיות אנרגיה, צעד שיוכל להצטייר כתגובה מקבילה ולא כפתיחת חזית מלאה.
הביקורת הפנימית לא נעלמה, היא נדחקה הצדה
מתחת לשיח הנקמה והעמידה האיתנה נמשכת ביקורת על תפקוד הממשלה. אלא שהביקורת מופנית כמעט תמיד לנושאים אזרחיים: הפסקות חשמל, יוקר הדיור, שוק הרכב, הגבלות האינטרנט, מצב הבורסה ותפקוד מוסדות המדינה.
אחד השערים לעג לכך שהממשלה עוסקת בחסימתו ובהסרת חסימתו של אתר ספורט בזמן שפרנסת הציבור נשחקת. עיתון כלכלי דיווח כי חלקו של שוק ההון במימון הייצור ירד מ-21% ל-14%. עיתון אחר הזהיר כי מגבלות שכר הדירה נותרו על הנייר, בעוד שבפועל המחירים מזנקים בשיעור של עד 50%.
העיתונות הרפורמיסטית נזהרת יותר. היא אינה מערערת ישירות על מטרות המלחמה, אך מזהירה מפני פיצול פנימי, אובדן אמון והחלפת הערכת המצב בתעמולה. הטור החריף ביותר הזהיר מפני ״מלחמת החישובים ומלכודת הגאווה״, וטען כי כאשר השלטון מתחיל להאמין למסרים שהוא עצמו מפיץ על חולשת האויב, הוא מסתכן בכישלון בשטח.
במקביל, רק עיתון רפורמיסטי אחד בחר להוביל עם הדיווח על מסגרת אמריקנית לשיתוף פעולה גרעיני אזרחי עם סעודיה. להתפתחות כזו עשויות להיות השלכות ישירות על מאזן הגרעין האזורי ועל טענות איראן לזכותה להעשיר אורניום. העובדה שהעיתונות הקיצונית התעלמה מהנושא מעידה על בחירה מכוונת שלא לפתוח דיון העלול לסבך את הנרטיב הנוכחי.
כך נחשף גבול הביקורת המותרת: אפשר לתקוף את הממשלה בשל חשמל, מחירים, אינטרנט וכדורגל. קשה הרבה יותר לערער על ניהול המלחמה, על חסימת נתיבי השיט או על מדיניות הנקמה.
השורה התחתונה
שערי 23 ביולי אינם רק תמונת מצב של איראן במלחמה. הם חלק מן המערכה עצמה.
האבל על תלמידי בית הספר במינאב משמש לבניית הצדקה מוסרית לנקמה. הורמוז ובאב אל-מנדב מוצגים כמערכת כלכלית משולבת המסוגלת להכאיב לארצות הברית, לסעודיה ולשוק העולמי. הצהרותיהם של ח׳אתם אל-אנביא ושל עראקצ׳י מרחיבות את מעגל המטרות האפשריות מכוחות אמריקניים אל תשתיות אזרחיות ומדינות תומכות. במקביל, הקונגרס והציבור האמריקני הופכים לזירת לחימה נוספת, שבה כל סימן של עייפות או מחלוקת מוצג כהישג איראני.
ישראל אינה היעד המרכזי בשלב הנוכחי, אך היא גם אינה נעדרת מן החישוב. טהראן מחזיקה אותה כשלב נוסף בסולם ההסלמה, ובונה כבר כעת את השפה שתוכל להצדיק פגיעה עתידית בתשתיותיה.
המסר היוצא מטהראן הוא של מלחמה המתנהלת בארבע זירות במקביל: בזירת האבל, בנתיבי האנרגיה, בדעת הקהל האמריקנית ובמאבק על גבולות הביקורת בתוך איראן. השאלה המרכזית אינה עוד אם המשטר מבקש להסלים, אלא באיזו זירה יבחר להפוך את האיום הבא למעשה.
