“תשלום תמורת הרג” היא המדיניות שמיישמים אש״ף והרשות הפלסטינית כדי להעניק תגמולים כספיים למחבלים כפרס על השתתפותם בטרור. באופן כללי, מדיניות “תשלום תמורת הרג” מורכבת משני מרכיבים: תשלומים למחבלים אסירים ומשוחררים מצד אחד, ותשלומים למחבלים פצועים ולבני משפחותיהם של מחבלים שנהרגו, המכונים “תשלומי שהידים”, מצד שני.
לאחרונה אישרו גם ישראל¹ וגם ארצות הברית² כי בשנת 2025 נמשכו תשלומי תגמולי הטרור של אש״ף והרש״פ, הן לאסירים הביטחוניים והן במסגרת תשלומי השהידים.
לאישורים הללו יש חשיבות ממספר סיבות.
ראשית, משום שהם חושפים את ניסיונות ההטעיה של המנהיג הפלסטיני מחמוד עבאס להטעות את העולם³ ולטעון כי הורה, במסגרת חקיקה פלסטינית בפברואר 2025, על הפסקת התשלומים.
לא פחות חשוב מכך, האישורים מעלים שאלה חמורה: מהיכן השיגו אש״ף והרש״פ את הכסף כדי להמשיך לשלם את תגמולי הטרור?
על פי הדוחות הכספיים של הרש״פ, בין 65% ל-70% מכלל התקציב התפעולי של הרש״פ הגיעו בעבר מכספי המסים שישראל הסכימה לגבות ולהעביר לרשות כחלק מהסכמי אוסלו.⁴ אולם מאז טבח ה 7 באוקטובר, כספים אלה הצטמצמו באופן משמעותי.
בנוסף לקיזוזים שישראל מבצעת מאז 2019 מכוח “חוק ההקפאה”,⁵ החליט הקבינט הביטחוני של ישראל זמן קצר לאחר טבח ה-7 באוקטובר לקזז סכום נוסף, בגובה הסכום שהרש״פ נהגה להעביר לרצועת עזה. מאז יוני 2025, ישראל אף הפסיקה להעביר את יתרת הכספים.⁶
לאחר שרוב מקורות המימון שלה נותקו, נשאלת השאלה: מהיכן השיגו אש״ף והרש״פ את הכסף כדי להמשיך לתגמל מחבלים?
ההיסטוריה חוזרת על עצמה
התשובה פשוטה, גם אם קשה לתורמות של הרש״פ, ובראשן האיחוד האירופי, לקבל אותה.
הרש״פ הוקמה כתוצאה מסדרת הסכמים המכונים יחד “הסכמי אוסלו”. המונח הקולקטיבי כולל מספר הסכמים מרכזיים, שכל אחד מהם הוסיף נדבך נוסף להסדרים בין ישראל לאש״ף.
ההסכמים החלו בהצהרת העקרונות שנחתמה בספטמבר 1993. לאחר מכן נחתמו פרוטוקול היחסים הכלכליים באפריל 1994 והסכם עזה יריחו במאי 1994. זמן קצר לאחר מכן, בהתאם להסכמים, העבירה ישראל לשליטת אש״ף חלקים מוגדרים מרצועת עזה ומהעיר יריחו. ההסכם המרכזי הבא היה הסכם הביניים על הגדה המערבית ורצועת עזה, שנחתם בספטמבר 1995. ⁷
בזמן שהצטברו הסכמים כתובים וישראל נסוגה מאזורים הולכים ומתרחבים, התגלה גם דפוס ברור נוסף.
למרות שהתחייב להתחייבויות קונקרטיות, אש״ף מעולם לא ראה עצמו מחויב להן באמת.
כך למשל, דו״ח מנובמבר 1995 של משרד החשבונאות הכללי של ארצות הברית ליו״ר ועדת יחסי החוץ ולבית הנבחרים כבר חשף מציאות שהפכה בהמשך לדפוס קבוע.⁸
הדו״ח בחן את יכולתו של אש״ף לתמוך ברש״פ, גוף הממשל הפלסטיני החדש שהוקם בעקבות ההסכמים.
תוך פירוט צורכי המימון המשוערים, הדו״ח התייחס, בין היתר, לשלוש חריגות לכאורה, אחת בתחום הממשל, ושתי אחרות כהפרות ברורות של ההסכמים.
מבחינה מנהלית, הדו״ח תהה מדוע מנגנוני אש״ף והרש״פ נזקקו להעסקת 9,000 עובדי ציבור כדי להחליף את 1,600 עובדי המנהל האזרחי הישראלי.
מדאיג עוד יותר, הדו״ח שאל מדוע כוח המשטרה של אש״ף והרש״פ, שבאותה תקופה הוגבל בהסכמים ל-9,000 איש, כבר גדל ליותר מ-18,000 איש.
שימוש בתרומות בינלאומיות למימון "תשלום תמורת הרג"
בהמשך התייחס הדו״ח לאחד המנגנונים שמומנו בידי הקהילה הבינלאומית ונועדו לסייע במימון הוצאות אש״ף והרש״פ. קרן Holst של הבנק העולמי הייתה הגדולה מבין מספר קרנות נאמנות שהוקמו כדי לשמש מאגר מרכזי לתורמים שביקשו להעביר את כספיהם באמצעות הבנק העולמי.
למרות שהכספים יועדו למטרות אחרות, מציין הדו״ח כי “בניגוד להסכם המענק עם הבנק העולמי, הרשות הפלסטינית הוציאה 2 מיליון דולר מכספי קרן Holst על תשלומי שהידים”. כפי שצוין לעיל, תשלומי השהידים הם אחד המרכיבים המרכזיים במדיניות “תשלום תמורת הרג” של אש״ף והרש״פ.
השימוש בתרומות בינלאומיות למימון “תשלום תמורת הרג”, שוב באמצעות מנגנוני הבנק העולמי, חזר על עצמו פעם אחר פעם.⁹
האיחוד האירופי מממן רק את מורי הרש״פ
בתיאוריה, האיחוד האירופי מגביל את מרבית הסיוע הישיר שלו לרש״פ למטרת אספקת שירותים ציבוריים מרכזיים, ובהם תשלום משכורות למורים, עובדי ציבור ואנשי מערכת הבריאות. באמצעות הגבלת השימוש בכספי האיחוד לתשלום משכורות לעובדים שנחשבים לכאורה לגיטימיים, מנסה האיחוד האירופי להרחיק עצמו ממימון מדיניות “תשלום תמורת הרג”.
מה שהאיחוד האירופי אינו מצליח להבין הוא שכסף הוא בר תחלופה. כאשר האיחוד נושא בנטל תשלום משכורותיהם של העובדים ה”לגיטימיים” של אש״ף והרש״פ, הוא למעשה מסיר את הנטל הזה מהרש״פ ומאפשר לה להשתמש ביתרת כספיה כדי לשלם את תגמולי הטרור.
בהקשר זה, האיחוד האירופי גם מתעלם מהעובדה שמורי אש״ף והרש״פ הם אלה שמלמדים את תוכנית הלימודים הפלסטינית, שהוכרה בידי האיחוד עצמו כאנטישמית. לכן, גם אם בתיאוריה האיחוד נמנע מהשתתפות במדיניות “תשלום תמורת הרג”, בפועל הוא מממן את האנשים ששטפו את מוחם של דורות של פלסטינים לשנוא ישראלים ולבקש את מותם, ולשנוא את ישראל ולחתור להשמדתה.
כך או כך, המציאות ברורה. מאז חתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993 ועד היום, אש״ף והרש״פ השתמשו, וממשיכים להשתמש, באופן ישיר ועקיף, בכספי סיוע בינלאומיים כדי לממן את מדיניות “תשלום תמורת הרג” שלהם.
