מזכר ההבנות בין ארצות הברית לאיראן אינו רק הפסקת אש. הוא מחזק את איראן ואת חיזבאללה, פוגע בביטחונה של ישראל ומערער את ממשלת לבנון, שבחודשים האחרונים פעלה נגד נשקו של חיזבאללה. הוא גם מסכן את אלה שהעזו לדבר נגד הארגון – מחברי פרלמנט ועד אזרחים מן השורה.
המלחמה האחרונה פגעה בלב הדוקטרינה האיראנית. במשך שנים בנתה איראן את כוחה על ייצוא המהפכה ועל ניהול מלחמות באמצעות שלוחים (פרוקסים), כדי להרחיק את הלחימה משטחה שלה. חמאס רוסק, משטרו של בשאר אסד נפל, הנתיב הסורי נותק, והמלחמה אף הגיעה לתקיפות בתוך איראן עצמה. בתוך מציאות זו, חיזבאללה נותר הזרוע המשמעותית האחרונה שבאמצעותה איראן עדיין מסוגלת לקיים את שיטת הלחימה האזורית שלה.
מבחינת איראן, ההסכם הוא ניסיון להציל דוקטרינה פצועה. הפסקת אש המעניקה לחיזבאללה זמן להתאושש מאפשרת לאיראן לשקם את כלי הכוח המרכזי שלה להקרנת עוצמה. פגיעה בחיזבאללה או ניתוקו מאיראן אינם רק מכה לארגון לבנוני חמוש, אלא פגיעה במנגנון המרכזי שנותר בידי איראן להפעלת כוח אזורי. הפסקת אש שאינה מטפלת בחיזבאללה אינה עוצרת את המלחמה הבאה; היא מאפשרת לאיראן לשקם את הכלי שנועד לנהל אותה.
כאן טמון הפער בין התפיסה המערבית לבין התפיסה האיראנית. במערב, מלחמה נועדה להוביל להישג דיפלומטי; ההסכם הוא נקודת הסיום. עבור איראן, ניתן להפסיד צבאית ועדיין לנצח סביב שולחן המשא ומתן; הסכם אינו סוף המלחמה אלא זמן להתארגנות מחדש לקראת הבאה. בדיוק כפי שאיראן תשתמש בכל הפוגה כדי לשקם את התשתיות הצבאיות והגרעיניות שלה, כך גם הפסקת האש שנכפית כעת על ישראל בלבנון משמעותה שיקומו של חיזבאללה לקראת המערכה הבאה.
ההסכם גם פוגע בלבנון עצמה. בחודשים האחרונים החלה הממשלה במהלך קשה נגד נשקו של חיזבאללה. גם בציבור החלו להישמע קולות אחרים: עייפות מחיזבאללה, רצון להשיב את השליטה למדינה ופתיחות להסדרים שבעבר היו בלתי אפשריים. ההסכם מסכן את כל התנופה הזו.
חיזבאללה ישקם את כוחו לא על בסיס הטענה ששרד, אלא על בסיס העובדה שפטרונו האיראני עדיין עומד על רגליו, עדיין מגיע להסכמים עם ארצות הברית, ועדיין מחזיר את לבנון למשוואה האזורית באופן המגן על חיזבאללה. זה אינו ניצחון לבנוני. זהו ניצחון איראני על אדמת לבנון.
לכך מצטרפת הטעות המתמשכת של האיחוד האירופי: ההבחנה בין הזרוע הפוליטית לבין הזרוע הצבאית של חיזבאללה. הבחנה זו אינה קיימת בתוך חיזבאללה עצמו. היא מאפשרת לארגון חמוש לפעול כשחקן פוליטי לגיטימי, בעוד שכוחו האמיתי נשען על נשק עצמאי, כפיפות לאיראן והיכולת לאיים על כל מי שמבקש להשיב את ריבונות המדינה. האיחוד האירופי אינו מחזק את לבנון; הוא מחליש את אלה המנסים לבנות בה ריבונות אמיתית.
בעבר, לא היה נכון להציב את ישראל ולבנון באותה מסגרת מול חיזבאללה; מסגור כזה היה פוגע בלגיטימיות של ממשלת לבנון ומאפשר לחיזבאללה לטעון שהוא פועל בשם לבנון. אך ההסכם משנה זאת. כאשר איראן מכניסה את לבנון להסדר, וחיזבאללה נותר הכלי שבאמצעותו איראן פועלת שם, המסגור הנכון כבר אינו ישראל ולבנון נגד חיזבאללה. מדובר בישראל ולבנון הניצבות מול איראן, הפועלת באמצעות חיזבאללה. בכך מוצגת ממשלת לבנון לא כשותפה של ישראל נגד גורם לבנוני, אלא כמדינה ריבונית המתמודדת עם התערבות איראנית בשטחה.
גם השפה חייבת להיות מדויקת. ישראל תיארה את השיחות כשלום; הלבנונים תיארו אותן כהפסקת אש. הפער אינו סמנטי בלבד. שלום ונורמליזציה הם מסגרת פוליטית שממשלת לבנון אינה יכולה לשאת כעת. הפסקת אש היא מסגרת ביטחונית. המינוח הנכון הוא הסדר ביטחוני פרגמטי והדרגתי.
ממשלת לבנון וצבאה אינם יכולים כיום להשיב לבדם שטחים מידי חיזבאללה. ישראל עשתה זאת. הסדר ביטחוני אינו הפרה של הריבונות הלבנונית אלא הדרך המעשית להשיבה: השטח שחיזבאללה איבד לישראל צריך לעבור לידי צבא לבנון, ולא לחזור לחיזבאללה.
כאן נכנסים לתמונה אזורי הפיילוט. בכל אזור שבו ישראל מצמצמת את נוכחותה, צבא לבנון נכנס במסגרת תיאום ביטחוני עם ישראל; ההסדר נבחן בהדרגה, ומעורבותה של ישראל נשמרת למקרים שבהם חיזבאללה מנסה לשוב, מפר את התנאים או הופך את הפסקת האש לכיסוי להתבססות מחודשת. אך ישראל לא תאפשר עוד לחיזבאללה להתבסס על גבולה.
עדיין לא ברור כיצד ההסכם משפיע על אזורי הפיילוט או על המסגרת בהובלת ארצות הברית שסוכמה בוושינגטון. איראן צפויה לראות בכך פתח להתנגד או להציב תנאים; דווקא משום כך, חשיבותו של התיאום הביטחוני הישיר עולה באופן חד. הצלחה באזור אחד יכולה להפוך להסדר פרגמטי באזור אחר, ובהמשך גם לתיאום אזרחי וכלכלי, מבלי לכנות זאת שלום.
הפרגמטיות הזו כבר נשמעת בשיח הלבנוני. כאשר לבנונים כותבים ברשת על חיים נורמליים יותר, אפילו במשפט הפשוט: "עוד נשתה בירה בישראל", אין זו עדיין נכונות לשלום פוליטי. זהו סימן לעייפות מחיזבאללה, ממלחמותיה של איראן על אדמת לבנון, ולרצון במרחב אזרחי שונה.
במזרח התיכון הבחירה היא תמיד בין הרע לגרוע יותר. זו תהיה בחירתה של ממשלת לבנון: לתאם עם ישראל נגד איראן הפועלת על אדמתה ולהמשיך את התנופה הקיימת, או לקבל את תכתיבו של הסכם המחזק את פטרונו האיראני של חיזבאללה. איראן לא תוותר על חיזבאללה, ולכן לא תוותר על לבנון.
