הצהרתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שלפיה איראן תשלם "מחיר כבד" אם לא תחתום על הסכם בקרוב, עוררה עניין רב בקרב אזרחי איראן. אך בעוד בוושינגטון ובירושלים מנסים להעריך את משמעות האיומים האמריקניים, בתוך איראן מתנהל מאבק יומיומי אחר לגמרי, בין פחד, דיכוי ותקווה לשינוי.

בריאיון לתוכנית "24 היום שהיה" בגלי צה"ל, סיפרה סוגנד פאחרי, ראש תחום המדיה הפרסית במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA), כיצד נשמעות ההצהרות של טראמפ בעיני האיראנים עצמם, ומה היא שומעת מהשטח דרך רשת הקשרים הענפה שלה ברחבי המדינה.

הרחוב האיראני מורכב הרבה יותר ממה שנדמה

פאחרי מבקשת להימנע מהכללות כאשר מדברים על "הרחוב האיראני". לדבריה, איראן היא מדינה מגוונת ומורכבת מבחינה אתנית, דתית וחברתית. "כאנליסטית שמתעסקת בחברה האיראנית, אני תמיד לוקחת בחשבון את כל הציבור. האנשים שאני מדברת איתם מגיעים מכל המעמדות, מכל האזורים ומכל הקבוצות האתניות באיראן. יש כורדים, יש אהוואזים, יש ערבים, שיעים, סונים, טורקים ועוד". למרות ההבדלים הרבים, היא אומרת כי קיים מכנה משותף רחב בקרב האזרחים. "בכל הרבדים של החברה אני שומעת פחות או יותר את אותם הדברים".

ההצהרות של טראמפ מעוררות ציפייה

לדברי פאחרי, דבריו האחרונים של טראמפ התקבלו באיראן כעוד סימן לכך שהמצב עשוי להשתנות. "קיבלתי מיד המון הודעות בעקבות הציוץ וההצהרה שלו", היא מספרת. "ההודעה של טראמפ הגיעה במקביל להודעה של רזא פהלווי, יורש העצר האיראני. בפעם האחרונה שהוא יצא בהצהרה דומה התרחשו מחאות, ולכן הרבה אנשים מרגישים שאולי שוב מתקרב רגע משמעותי". לדבריה, קיימת בקרב חלקים מהציבור תחושה שמשהו עומד לקרות, בין אם מדובר בלחץ בינלאומי מוגבר ובין אם בהתעוררות פנימית מחודשת.

המשטר מגביר את הפיקוח ברחובות

במקביל לתחושת הציפייה, פאחרי מתארת הידוק משמעותי של אמצעי הביטחון מצד המשטר. "לאורך היום קיבלתי הרבה הודעות על כך שהמשטר מחזיר את המחסומים לרחובות", היא אומרת. "במהלך חודשי ניתוק האינטרנט האחרונים היו מחסומים בכל מקום, ועכשיו אנשים מדווחים שהם חוזרים". לדבריה, לצד כוחות הביטחון האיראניים פועלים גם גורמים נוספים המסייעים למשטר לשמור על הסדר, והתחושה ברחוב היא של נוכחות ביטחונית מוגברת ופיקוח הדוק יותר.

פחד גובר מפני מעקב וזיהוי

פאחרי מספרת כי האווירה ברחובות השתנתה באופן ניכר. "התנועה ברחובות איטית יותר. אם בעבר הייתי מקבלת סרטונים ותיעודים באופן יומיומי, היום אנשים חוששים לצלם". לדבריה, החשש נובע הן מהמחסומים והן ממערכות המעקב הפועלות בערים. "יש מצלמות שמזהות פנים, ואנשים חוששים להיחשף. לפעמים בדרך פשוטה לסופר אפשר להיעצר כמה פעמים, להציג תעודות זהות ולהישאל לאן נוסעים ועם מי נפגשים".

למרות הכול, התקווה עדיין קיימת

למרות המציאות הקשה, פאחרי מופתעת דווקא מהמסר המרכזי שהיא מקבלת מהאזרחים. "הדבר שהכי בולט הוא התקווה", היא אומרת. "זה אחד הדברים הכי מדהימים שאני רואה". לדבריה, התקווה הזאת מתקיימת אף על פי שאזרחים רבים מתמודדים עם הפסקות חשמל, מחסור במים, הפסקות אינטרנט יזומות ומצב כלכלי קשה. "אני בהלם מכמות התקווה שעדיין קיימת אצל האנשים. בעיניי זה דבר מאוד יפה".

הרצון לשינוי חזק מהפחד

פאחרי מסבירה כי התקווה איננה נובעת מאופטימיות נאיבית, אלא מניסיון חיים קשה. "אנשים יצאו לרחובות בעבר ושילמו מחיר כבד", היא אומרת. "אלפים נעצרו, רבים הוצאו להורג ואחרים עברו עינויים קשים". לדבריה, דווקא הזיכרון של הדיכוי מגביר את הרצון לשינוי. "כל הדבר הזה משפיע מאוד על הרצון לחזור לרחובות ועל השאיפה לשינוי. אנשים מרגישים שהם כבר שילמו מחיר עצום".

האמון בפהלווי והמעקב אחר ישראל

פאחרי מספרת כי רבים מהאיראנים שאיתם היא נמצאת בקשר רואים ביורש העצר רזא פהלווי דמות משמעותית לעתיד המדינה. "הם מאוד סומכים על רזא פהלווי, וההודעות שלו מעודדות אותם". לדבריה, רבים גם עוקבים בדריכות אחר ההתפתחויות בישראל. "הם מסתכלים גם על הישראלים ועל ההנהגה הישראלית. לפעמים אני רואה את התגובות שלהם ואני ממש מופתעת מעוצמת העניין שהם מגלים במה שקורה כאן".

בזמנים הכי אפלים נשארים עם התקווה

לסיכום, פאחרי סבורה שהמפתח להבנת הלך הרוח באיראן הוא ההבנה שהתקווה הפכה לכלי הישרדות. "אני חושבת שבזמנים הכי אפלים אנשים נאחזים בתקווה. אולי אין להם ברירה אחרת". לדבריה, לצד הפחד, המעצרים והפיקוח ההדוק של המשטר, רבים מהאזרחים ממשיכים להאמין שבעתיד יוכלו לחיות במדינה חופשית יותר. "יותר מהכול, אנשים רוצים חופש", היא מסכמת. "וזה דבר שאין לו מחיר".