האם החלטות על בניית שכונות חדשות, הרחבת שכונות קיימות ושינוי ייעודם של שטחים פתוחים עשויות להשפיע על עתידה המדיני של ירושלים? במחקרו "תכנון, דמוגרפיה וגאופוליטיקה בירושלים", בוחן נדב שרגאי את המחלוקת סביב תכנית המתאר העירונית, את מצוקת הדיור וההגירה השלילית של האוכלוסייה היהודית, ואת ההשלכות האפשריות של הרחבת הבנייה בשכונות הערביות. המחקר מצביע גם על בעיה מבנית שנזנחה במשך עשרות שנים: היעדר הסדר ורישום מקרקעין במזרח ירושלים, הפוגע ביכולתם של התושבים לבנות כחוק ומקשה על הרשויות לפתח תשתיות ושירותים ציבוריים.
תכנון עירוני נתפס בדרך כלל כתחום מקצועי העוסק בבנייה, בתחבורה, בשטחים פתוחים ובצורכי האוכלוסייה. ואולם, בירושלים, שבה מתנהלת זה עשרות שנים מחלוקת על גבולות העיר, הרכבה הדמוגרפי ומעמדה המדיני, החלטות תכנוניות עשויות לשאת משמעות החורגת הרבה מעבר להקמת בניין או לסלילת כביש. שינוי ייעודה של חלקת קרקע, הרחבת שכונה או הגבלת הבנייה באזור מסוים עשויים להשפיע על פריסת האוכלוסייה, על הקשרים בין חלקי העיר ועל אפשרויות ההסדר המדיני בעתיד.
במחקר "תכנון, דמוגרפיה וגאופוליטיקה בירושלים: בעקבות הדיונים על תכנית המתאר לירושלים", שפורסם בשנת 2010 בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, בוחן העיתונאי והחוקר נדב שרגאי את השלכותיהן של החלטות התכנון שהתקבלו במסגרת גיבוש תכנית המתאר החדשה לירושלים. המחקר, שהוכן בסיועה של עוזרת המחקר יעל גולד, מתמקד בשאלות הנוגעות להיקף הבנייה העתידי ליהודים ולערבים, בהשפעת התכנון על המאזן הדמוגרפי ובמשמעות הגאופוליטית של פיתוח אזורים שונים במזרח העיר.
המסמך נכתב לאחר שהוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה החליטה לקדם גרסה של תכנית המתאר שכללה שינויים לעומת ההצעה המקורית שהוכנה בעיריית ירושלים. שינויים אלה עוררו מחלוקת בין גורמים מקצועיים ופוליטיים, משום שחלקם הגדילו את השטחים המיועדים לבנייה בשכונות ערביות, בעוד שבאזורים אחרים צומצמו אפשרויות הבנייה למגורים של האוכלוסייה היהודית.
שרגאי מבקש להראות כי מאחורי החלטות המוצגות כתכנוניות עומדות השלכות דמוגרפיות ומדיניות משמעותיות. לצד זאת, המחקר מעלה לדיון את הפער שבין צורכי המגורים של תושבי מזרח ירושלים לבין יכולתם לממש זכויות בנייה כחוק, ואת אחריות המדינה להתמודדות עם בעיית רישום המקרקעין.
המחלוקת סביב תכנית המתאר החדשה לירושלים
באוקטובר 2008 החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה בירושלים לקדם את תכנית המתאר החדשה לעיר ולאשר את הפקדתה להתנגדויות הציבור. התכנית גובשה במשך שנים בידי צוות מקצועי בראשות משה כהן, ונועדה לשמש מסגרת לתכנון התפתחותה של ירושלים בעשורים הבאים.
לאחר בחירתו של ניר ברקת לראשות העירייה בנובמבר 2008, ניתנה לו אפשרות להציג את הערותיו לתכנית. במאי 2009 שב ברקת והציג את עמדתו, והוכנסו במסמכי התכנון שינויים נוספים. ואולם, לטענת גורמים בעירייה ובמערכת הפוליטית, הגרסה שקידמה הוועדה המחוזית כללה שינויים מהותיים שלא זכו לדיון מספק בוועדה המקומית.
בלב המחלוקת עמדה שאלת חלוקת עתודות הקרקע למגורים. הוועדה המחוזית החליטה לייעד לבנייה בשכונות ערביות שטחים שקודם לכן הוגדרו שטחים ירוקים ופתוחים. במקביל נגרעו אפשרויות בנייה מסוימות באזורים יהודיים, בין היתר בשל שיקולי שימור, תכנון ופיתוח עירוני.
שרגאי מדגיש כי המחקר אינו מתמקד בעיקר בשאלה אם הליך אישור השינויים היה תקין מבחינה פרוצדורלית. מטרתו היא לבחון את המשמעות המעשית של ההחלטות ואת השפעתן האפשרית על עתידה של ירושלים. לדבריו, במציאות הייחודית של העיר אי אפשר להפריד לחלוטין בין תכנון אורבני, מדיניות דמוגרפית ושיקולים מדיניים.
מיעד של 70% יהודים ליעד של 60% בלבד
אחד הממצאים הבולטים במחקר נוגע לשינוי ביעד הדמוגרפי שהנחה את מדיניות התכנון בירושלים במשך עשרות שנים.
לאחר מלחמת ששת הימים והרחבת גבולותיה של ירושלים בשנת 1967, ביקשה מדינת ישראל לשמר בעיר רוב יהודי משמעותי. בשנות השבעים והשמונים נקבע יעד תכנוני שלפיו יישמר יחס של כ־70% יהודים מול 30% ערבים. יעד זה השפיע על מדיניות הבנייה, על הקמת שכונות חדשות ועל אופן חלוקת עתודות הקרקע.
ואולם, במהלך השנים השתנה הרכבה הדמוגרפי של העיר. ההגירה השלילית של האוכלוסייה היהודית, לצד הגידול הטבעי של האוכלוסייה הערבית והמעבר של תושבים פלסטינים אל תחומי ירושלים, הביאו לצמצום הרוב היהודי.
לפי הנתונים שהציג המחקר בשנת 2010, שיעור האוכלוסייה היהודית בעיר עמד באותה תקופה על כ־65%. בעקבות המגמות הללו עודכן יעד התכנון לשנת 2020 ליחס של 60% יהודים מול 40% ערבים.
שרגאי מצביע על כך שהשינוי ביעד לא היה רק התאמה טכנית של תחזיות האוכלוסייה, אלא ביטוי להכרה בכך שהמדיניות שננקטה בעבר לא הצליחה לבלום את השינוי הדמוגרפי. עוד טען כי החלטות הוועדה המחוזית בדבר הרחבת הבנייה בשכונות הערביות וצמצום אפשרויות הבנייה באזורים יהודיים עלולות להקשות אפילו על השגת היעד המעודכן.
מצוקת הדיור היהודית וההגירה השלילית מירושלים
חלק מרכזי במחקר עוסק בקשר שבין מצוקת הדיור לבין עזיבת תושבים יהודים את ירושלים.
שרגאי מציג את ההגירה השלילית כאחד הגורמים המרכזיים לשינוי הדמוגרפי בעיר. לדבריו, היעדר דירות במחירים נגישים, מחסור בפרויקטים גדולים למגורים ואפשרויות תעסוקה מוגבלות בהשוואה לאזור המרכז עודדו משפחות צעירות ותושבים אחרים לעזוב את ירושלים ולעבור לערים סמוכות או לאזורים אחרים בישראל.
המחקר מסתמך בין היתר על תחזית אוכלוסייה שהכין פרופ' סרג'יו דלה פרגולה במסגרת עבודת התכנון. על פי התחזית, האוכלוסייה היהודית בירושלים הייתה צפויה לגדול בכ־75 אלף נפש עד שנת 2020. ואולם, שרגאי טוען כי מלאי הדירות המאושרות והמתוכננות לא היה מספק כדי לתת מענה לתוספת האוכלוסייה החזויה.
הבעיה, לפי המחקר, אינה מסתכמת במספר יחידות הדיור המופיע בתכניות. יש להבחין בין מלאי תכנוני תאורטי לבין מספר הדירות שניתן להקים בפועל. חלק מהתכניות מצויות בשלבי אישור ממושכים, אחרות נתקלות בקשיים משפטיים או בבעלות מורכבת על הקרקע, ובמקרים רבים חולפות שנים רבות בין גיבוש תכנית לבין השלמת הבנייה.
שרגאי מציג נתונים שלפיהם רק חלק קטן יחסית ממלאי הדירות המאושרות מתממש בפועל. הוא מתייחס לבדיקה שנערכה במסגרת תכנית האב לתחבורה בירושלים בשנת 2009, שלפיה היקף יחידות הדיור שהיה צפוי להתממש עד 2020 עשוי היה לענות על כ־56% מצורכי הגידול החזויים של האוכלוסייה היהודית בלבד.
מכאן מסיק המחבר כי שמירה על הרוב היהודי בעיר אינה יכולה להתבסס על הצהרות או על קביעת יעדים דמוגרפיים בלבד. כדי להשפיע על המגמה יש צורך ביצירת היצע דיור ממשי, בקידום פרויקטים גדולים ובפיתוח אפשרויות תעסוקה שיאפשרו לצעירים ולמשפחות להמשיך להתגורר בירושלים.
האם מלאי הבנייה במזרח ירושלים עונה על צורכי האוכלוסייה הערבית?
המחקר בוחן גם את צורכי המגורים של האוכלוסייה הערבית במזרח ירושלים ואת הפער בין תכניות הבנייה לבין האפשרות לממש אותן.
שרגאי מציין כי תכנית המתאר החדשה הציעה להגדיל את אפשרויות הבנייה בשכונות הערביות באמצעות הוספת שטחים למגורים, ציפוף המרקם הבנוי הקיים והרחבת זכויות הבנייה. בחלק מהשכונות תוכננה האפשרות להקים בניינים בני ארבע עד שש קומות, לעומת בניינים נמוכים יותר שהיו נפוצים בהן קודם לכן.
לפי אומדני המחקר, פוטנציאל הבנייה שתכנית המתאר העמידה לרשות האוכלוסייה הערבית עשוי היה לתת מענה לצורכי המגורים שלה לפחות עד שנת 2030. ואולם, שרגאי מדגיש כי מדובר בפוטנציאל תכנוני ולא בהכרח במספר דירות שניתן לבנות באופן מיידי.
במסגרת הסקירה הוא מצביע גם על בעיות בנתונים ששימשו את גורמי התכנון. בעוד שלצורכי הדיור של האוכלוסייה היהודית הוכנו דוחות מלאי שהתעדכנו מעת לעת, לגבי האוכלוסייה הערבית לא נערכה בתקופה הנבחנת בדיקה מקבילה באותה רמת פירוט. נוסף על כך, תחזיות מסוימות לא הביאו בחשבון במידה מספקת את שינויי ההגירה שחלו בעקבות הקמת גדר ההפרדה.
המחקר מתאר כיצד תושבי מזרח ירושלים שהתגוררו בעבר מחוץ לתחומי העיר עברו להתגורר בצדה הישראלי של הגדר, לעיתים מתוך חשש לאבד את מעמד התושבות ואת הזכויות הנלוות אליו. תהליך זה הגדיל את הביקוש למגורים והקשה על הערכת צורכי הדיור לטווח הארוך.
שרגאי טוען כי השאלה המרכזית אינה רק כמה קרקע מוקצית למגורים, אלא כיצד מסירים את המכשולים המשפטיים והתכנוניים המונעים מהתושבים לממש את זכויותיהם. לשיטתו, הרחבה נוספת של שטחי הבנייה לא תפתור את הבעיה אם לא יטופלו החסמים המונעים בנייה מוסדרת.
השטחים הירוקים והחשש משינוי המציאות המדינית
אחד הנושאים המרכזיים במחקר הוא השפעת שינוי ייעודם של שטחים פתוחים על הרצף הגיאוגרפי בין השכונות הערביות בירושלים לבין היישובים הפלסטיניים שמחוץ לתחום השיפוט העירוני.
שרגאי מתאר כיצד חלק מהשטחים הירוקים שתוכננו לשמש אזורי חיץ בין שכונות מזרח ירושלים לבין כפרים ויישובים ביהודה ושומרון יועדו במסגרת השינויים בתכנית המתאר לבנייה למגורים.
לדבריו, שינוי זה עשוי ליצור רצף עירוני בנוי בין שכונות הנמצאות בתחומה המוניציפלי של ירושלים לבין יישובים פלסטיניים שמחוצה לה. הוא מדגיש כי לרצף כזה עשויה להיות משמעות מדינית, משום שהוא יכול לחזק את הטענה הפלסטינית שיש לראות במזרח ירושלים ובמרחב הגדה המערבית יחידה טריטוריאלית ופוליטית אחת.
המחקר מתייחס בין היתר לאזור ערב סוואחרה ולמרחב אבו דיס, שבו שונו ייעודיהם של שטחים פתוחים בהיקף של מאות דונמים. שרגאי מציג את האפשרות להיווצרות רצף בנוי באזור כגורם שעשוי להשפיע על תוכניות מדיניות עתידיות, ובהן רעיונות להקמת מסדרון פלסטיני שיחבר בין יישובי הגדה המערבית לבין הר הבית.
לשיטת המחבר, החלטות כאלה אינן יכולות להתקבל על בסיס שיקולי דיור בלבד. גם כאשר הרחבת הבנייה נועדה לענות על צורך ממשי של האוכלוסייה המקומית, יש להביא בחשבון את השלכותיה האפשריות על גבולות העיר ועל אפשרויות ההסדר המדיני בעתיד.
החיבור למעלה אדומים והחשיבות של צירי התנועה ממזרח לירושלים
המחקר מקדיש תשומת לב מיוחדת למרחב שממזרח לירושלים ולכביש המחבר בין הבירה, מעלה אדומים וים המלח.
שרגאי מתאר כיצד החליטה הוועדה המחוזית לאפשר הרחבת בנייה בשולי עיסוויה וא־טור, משני עבריו של הכביש המוביל מירושלים למעלה אדומים. לפי הנתונים שהציג, בצפון הכביש תוכננה תוספת של כ־1,200 יחידות דיור באזור עיסוויה, ומדרומו תוספת של כ־1,480 יחידות דיור באזור א־טור.
המחבר טוען כי בנייה חדשה המתקרבת למרחק קצר מציר התנועה המרכזי עשויה ליצור סיכונים ביטחוניים בעתות מתיחות ולהקשות על שמירתו של מסדרון תחבורתי בטוח בין ירושלים למעלה אדומים.
נושא נוסף שנבחן הוא אזור "שער מזרח", שטח הסמוך לגבעה הצרפתית ולמרחב E1. שרגאי מציג את חשיבותו של האזור ליצירת רצף אורבני בין ירושלים למעלה אדומים, ומנתח את השפעת ההחלטה לשנות את ייעודו משטח המיועד למוסדות ציבור לאתר להטמנת עודפי עפר.
המחקר מתייחס גם לתוכניות להקמת גן לאומי במורדות הר הצופים ולמחלוקת סביב השימוש בשטחים בעלי חשיבות נופית, היסטורית ואסטרטגית.
מסקנתו של שרגאי היא כי תכנון המרחב המזרחי של ירושלים חייב להביא בחשבון את חשיבותם של צירי התחבורה, השטחים הפתוחים והאפשרות ליצור רצף עירוני בין ירושלים למעלה אדומים, ולא רק את צורכי הבנייה של השכונות הסמוכות.
הבעיה שהוזנחה במשך עשרות שנים: היעדר רישום מקרקעין במזרח ירושלים
אחד החלקים המשמעותיים ביותר במחקר מוקדש להיעדר הסדר ורישום מקרקעין בחלקים נרחבים של מזרח ירושלים.
שרגאי מתאר כיצד לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט שלא להשלים את הליכי הסדר הקרקעות שהחלו בתקופת המנדט הבריטי ובתקופת השלטון הירדני. המדיניות נבעה משיקולים משפטיים, מדיניים ומעשיים, ובהם החשש מפני סכסוכי בעלות, תביעות של בעלי זכויות מחוץ לישראל והשלכות מדיניות של קביעת הבעלות על קרקעות במזרח העיר.
ואולם, לדברי המחבר, ההחלטה הותירה את מרבית הקרקעות במזרח ירושלים ללא רישום מסודר. המחקר מביא הערכה של גורם עירוני שלפיה כ־90% מהקרקעות באזורים הערביים של מזרח העיר לא היו מוסדרות באותה תקופה.
להיעדר רישום מסודר יש השלכות ישירות על חיי התושבים. אדם המבקש לבנות בית נדרש להוכיח כי הוא בעל הזכויות בקרקע, אך כאשר אין רישום מוסמך או כאשר קיימות מחלוקות בין יורשים ובעלי זכויות, תהליך קבלת היתר הבנייה נעשה מורכב ולעיתים בלתי אפשרי.
שרגאי מצביע על כך שהבעיה פוגעת גם ברשויות התכנון. בהיעדר מידע מדויק על הבעלות ועל גבולות החלקות, קשה להסדיר כבישים, מערכות ביוב וניקוז, מוסדות חינוך ושטחים ציבוריים.
לפי המחקר, המציאות הזאת גם יוצרת תנאים לרישומים כפולים, להונאות מקרקעין ולהשתלטות בלתי חוקית על קרקעות. במקביל, היא מקשה על בעלי נכסים למכור אותם, למשכן אותם או לממש את זכויותיהם הכלכליות.
המחבר טוען כי מדובר בכשל שלטוני שפוגע גם בתושבים הערבים וגם במדינת ישראל. הוא מציין כי גורמים בעלי עמדות פוליטיות שונות, ובהם ארגוני זכויות אדם, אנשי תכנון בעיריית ירושלים ופעילים המבקשים לחזק את הנוכחות היהודית בעיר, הסכימו כי המצב הקיים אינו מאפשר תכנון תקין.
מדוע המדינה נמנעה מהסדרת הבעלות על הקרקעות?
המחקר מנתח את הסיבות להחלטה שלא לקדם הסדר מקרקעין כולל במזרח ירושלים ומציג את המורכבות הכרוכה בשינוי המדיניות.
אחד הנימוקים המרכזיים היה החשש מהשלכות מדיניות ובינלאומיות של רישום זכויות הבעלות. גורמים משפטיים ומדיניים חששו כי תהליך כזה יעורר מחלוקות עם ירדן, עם מוסדות דת ועם בעלי קרקעות המתגוררים מחוץ לישראל.
סיבה נוספת הייתה החשש מפני זיופים ותביעות בעלות סותרות. לפי המחקר, היעדר מסמכים מסודרים והקושי להשיג תיקי מקרקעין מתקופת השלטון הירדני הפכו את תהליך ההסדר למורכב במיוחד.
שרגאי מציין גם את העלויות הכספיות של המהלך ואת החשש מפני השלכותיו על זכויותיהם של בעלי קרקע פלסטינים. בהקשר זה הוא מתייחס למצב שבו חלק מבעלי הזכויות מתגוררים מחוץ לישראל, עובדה העלולה להעלות שאלות הנוגעות לחוק נכסי נפקדים.
למרות הקשיים הללו, המחבר מגיע למסקנה כי הנזקים הנגרמים מהמשך היעדר הרישום חמורים מן הסיכונים הכרוכים בהסדרתו. הוא סבור כי מדיניות ממושכת של הימנעות מהסדר מקרקעין אינה יכולה לשמש פתרון קבוע, במיוחד כאשר היא פוגעת בתושבים, בתכנון העירוני וביכולת לספק שירותים ציבוריים.
המלצות המחקר: דיור, תעסוקה והסדר מקרקעין
בחלקו המסכם של המחקר מציג שרגאי שורה של המלצות למקבלי ההחלטות.
ההמלצה המרכזית היא ליזום הסדר מקרקעין כולל במזרח ירושלים, באמצעות צוות משותף לעיריית ירושלים, למשרד המשפטים ולגופים ממשלתיים נוספים. המחבר מדגיש כי מדובר בתהליך ממושך הדורש אישור מדיני, תקציב רב שנתי ושיתוף פעולה בין הרשויות.
לצד זאת, הוא ממליץ לבחון מחדש את שינוי ייעודם של שטחים ירוקים ופתוחים לשטחי מגורים, במיוחד כאשר מדובר באזורים היוצרים חיבור בין שכונות ערביות בתוך ירושלים לבין יישובים פלסטיניים שמחוץ לגבולות העיר. לפי עמדתו, יש להעדיף ככל האפשר ציפוף ועיבוי של הבנייה בשטחים שכבר בנויים, במקום להרחיב את שטח העירוני אל אזורי חיץ בעלי משמעות מדינית.
המלצה נוספת נוגעת להתמודדות עם ההגירה השלילית של האוכלוסייה היהודית. שרגאי קורא להגדיל את היצע הקרקעות למגורים, לקדם פרויקטים ציבוריים גדולים ולהרחיב את אפשרויות התעסוקה בעיר. לדבריו, ללא פתרונות דיור משמעותיים וללא חיזוק כלכלי, לא ניתן יהיה לשנות את המגמות הדמוגרפיות.
המחקר קורא גם לבחון מחדש את תחזיות האוכלוסייה הערבית ולהביא בחשבון אפשרות לשינוי במגמות ההגירה בעתיד. שרגאי מדגיש כי תכנון ארוך טווח צריך להתבסס על הערכות מציאותיות, ולא על ההנחה שכל תושב שנולד בעיר ימשיך להתגורר בה לאורך כל חייו.
מחקר על הקשר בין תכנון עירוני לעתידה המדיני של ירושלים
"תכנון, דמוגרפיה וגאופוליטיקה בירושלים" מציג בחינה של הקשר שבין החלטות תכנוניות לבין עתידה הדמוגרפי והמדיני של בירת ישראל.
באמצעות ניתוח תכנית המתאר, נתוני אוכלוסייה, אומדני דיור, החלטות של מוסדות התכנון ומדיניות רישום המקרקעין, מבקש נדב שרגאי להראות כי תכנון העיר אינו יכול להיעשות במנותק מהשאלות המדיניות והביטחוניות הקשורות בירושלים.
אחד מממצאיו החשובים של המחקר הוא שהפער בין תכנון לבין ביצוע עלול לפגוע הן בתושבים והן במדיניות הממשלה. תכניות בנייה שאינן ממומשות אינן פותרות מצוקת דיור, והקצאת שטחים נוספים לבנייה אינה מבטיחה פיתוח עירוני כאשר קיימים חסמים משפטיים ומנהליים.
המחקר מדגיש גם כי היעדר הסדר מקרקעין במזרח ירושלים הוא בעיה מבנית החורגת מהמחלוקת הלאומית. לדברי המחבר, הסדרה אחראית של זכויות הבעלות עשויה להועיל לתושבים, לשפר את יכולת התכנון ולתרום ליצירת מסגרת ברורה לפיתוח העיר.
הפרסום, שיצא לאור בשנת 2010, מהווה מקור להבנת המחלוקות שהתעוררו סביב תכנית המתאר לירושלים באותה תקופה. הוא מיועד למקבלי החלטות, לאנשי תכנון, לחוקרים, למשפטנים, לאנשי אקדמיה ולכל המבקשים להעמיק בקשר שבין מדיניות דיור, דמוגרפיה, מקרקעין ועתידה של ירושלים.