האם ריבונות ישראל בירושלים מעוגנת במשפט הבינלאומי, ומהו הבסיס המשפטי לאיחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים? בספרו "המעמד של ירושלים במשפט הבינלאומי והישראלי", בוחן ד"ר עו"ד שמואל ברקוביץ את מעמדה המשפטי של בירת ישראל, את החלטות האו"ם, את עמדות המדינות המרכזיות ואת החקיקה הישראלית הנוגעת לעיר. המחקר מציג את המחלוקת המשפטית סביב ירושלים המערבית והמזרחית ומנתח את הטיעונים התומכים, לדעת המחבר, בחוקיות הריבונות הישראלית בעיר המאוחדת.
ירושלים ניצבת זה עשרות שנים במרכזו של מאבק מדיני, דתי ומשפטי בין ישראל לפלסטינים ובין מדינת ישראל לחלקים נרחבים מהקהילה הבינלאומית. לצד חשיבותה ההיסטורית והדתית ליהדות, לנצרות ולאסלאם, מעמדה של העיר מעורר שאלות יסוד הנוגעות לריבונות, לגבולות, לזכות להגדרה עצמית ולפרשנות המשפט הבינלאומי.
בספר "המעמד של ירושלים במשפט הבינלאומי והישראלי", שפורסם בשנת 2018 בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מציג ד"ר עו"ד שמואל ברקוביץ מחקר משפטי והיסטורי על מעמדה של ירושלים מאז החלטת החלוקה של האו"ם בשנת 1947 ועד להכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל ולהעברת שגרירות ארצות הברית לעיר בשנת 2018.
ברקוביץ, מומחה למשפט ולהיסטוריה של ירושלים והמקומות הקדושים, בוחן את ההבדלים בין מעמדה של ירושלים המערבית לבין מעמדה של ירושלים המזרחית, את התפתחות העמדות הבינלאומיות ואת השפעתן של החלטות מדיניות ומשפטיות שהתקבלו לאורך השנים. המחקר מבוסס על מסמכים היסטוריים, החלטות מועצת הביטחון והעצרת הכללית של האו"ם, חקיקה ישראלית, פסיקות בתי משפט וחוות דעת של משפטנים בינלאומיים.
מטרתו המרכזית של הספר היא לבחון את התפיסה הרווחת בזירה הבינלאומית, שלפיה איחוד ירושלים והחלת המשפט הישראלי על מזרח העיר אינם חוקיים, ולהציג פרשנות משפטית חלופית התומכת בזכויותיה של ישראל בירושלים.
ירושלים כעיר הקדושה לשלוש הדתות
המחקר נפתח בסקירת חשיבותה ההיסטורית והדתית של ירושלים ליהדות, לנצרות ולאסלאם. ברקוביץ מתאר את מעמדה של העיר כמרכזו הדתי והלאומי של העם היהודי, החל מתקופת ממלכות ישראל ויהודה, דרך בית המקדש הראשון והשני ועד להפיכתה לבירת מדינת ישראל.
הספר מדגיש את מרכזיותו של הר הבית במסורת היהודית ואת הקשר בין ירושלים לבין התפילות, החגים והכמיהה לשיבת העם היהודי לארצו. לצד זאת, המחבר סוקר את קדושתה של ירושלים לנצרות, בעיקר בזכות האירועים הקשורים לחייו של ישוע, לצליבתו ולתחייתו על פי האמונה הנוצרית.
בהתייחסותו לאסלאם בוחן ברקוביץ את קדושתו של הר הבית, המכונה בפי המוסלמים אלחרם א-שריף, ואת המסורות הנוגעות למסעו הלילי של הנביא מוחמד ולעלייתו השמיימה. המחקר מתאר את בניית כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא ואת הפיכתה של ירושלים לאתר השלישי בקדושתו באסלאם, לאחר מכה ומדינה.
ברקוביץ מצביע על הקשר שבין קדושתה של ירושלים לדתות השונות לבין המאבק המדיני על עתידה. לשיטתו, אין מדובר רק במחלוקת טריטוריאלית, אלא במאבק שבו משתלבים שיקולים היסטוריים, דתיים, לאומיים ומשפטיים.
החלטת החלוקה ומעמדה המשפטי של ירושלים המערבית
אחת הסוגיות המרכזיות בספר היא שאלת מעמדה של ירושלים המערבית לאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1948.
ברקוביץ מתאר את החלטת העצרת הכללית של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947, שהמליצה על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית, תוך הוצאת ירושלים מתחומי שתי המדינות והעמדתה תחת משטר בינלאומי מיוחד. בהתאם לתוכנית זו, ירושלים ובית לחם היו אמורות להוות יחידה נפרדת, המכונה במשפט הבינלאומי Corpus Separatum.
ואולם, בעקבות המלחמה שפרצה לאחר החלטת החלוקה, התוכנית לבינאום ירושלים לא יושמה. בתום מלחמת העצמאות נותרה העיר מחולקת בין ישראל, ששלטה בחלקה המערבי, לבין ירדן, שהשתלטה על חלקה המזרחי ועל העיר העתיקה.
הספר בוחן את הסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין ישראל לירדן בשנת 1949 ואת משמעותם המשפטית. ברקוביץ מדגיש כי קווי שביתת הנשק נועדו להגדיר את פריסת הכוחות הצבאיים ולא לקבוע גבולות מדיניים קבועים או להסדיר את שאלת הריבונות.
לצד התיאור ההיסטורי מציג המחקר ארבע גישות מרכזיות ביחס למעמדה של ירושלים המערבית במשפט הבינלאומי. אחת מהן, שבה תומך המחבר, גורסת כי עם סיום המנדט הבריטי נוצר חלל ריבוני, וכי ישראל רכשה את זכויותיה במערב העיר באמצעות מימוש זכותה להגנה עצמית במהלך מלחמת העצמאות.
הספר מציג גם גישות משפטיות אחרות, שלפיהן שאלת הריבונות בירושלים המערבית נותרה פתוחה, לצד פרשנויות המייחסות חשיבות מתמשכת לתוכנית הבינאום של האו"ם.
איחוד ירושלים בשנת 1967 וההיבט המשפטי
חלק מרכזי במחקר מוקדש למעמדה של ירושלים המזרחית בעקבות מלחמת ששת הימים ביוני 1967.
לאחר שישראל השתלטה על מזרח ירושלים ועל העיר העתיקה, הורחב תחום השיפוט של ירושלים והוחלו המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים על השטחים שצורפו לעיר. המהלך כלל גם שטחים שמחוץ לתחומי ירושלים הירדנית, אשר נכללו במרחב המוניציפלי החדש של העיר.
ברקוביץ בוחן את הבסיס המשפטי להחלטות אלה, את הוראות המשפט הישראלי ואת השאלה אם החלת החוק הישראלי על השטחים שנתפסו במהלך המלחמה עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט הבינלאומי.
המחקר מציג את הטענה שלפיה ישראל פעלה במסגרת זכותה להגנה עצמית לאחר שירדן הצטרפה ללחימה נגדה. ברקוביץ מסתמך על פרשנויות של משפטנים בינלאומיים, ובהם פרופ' סטיבן שוובל ופרופ' יהודה בלום, שלפיהן יש להבחין בין תפיסת שטח במהלך מלחמת תוקפנות לבין תפיסת שטח במהלך מלחמת הגנה עצמית.
על בסיס הבחנה זו טוען המחבר כי ישראל מחזיקה בזכויות ריבוניות חזקות בשני חלקיה של ירושלים. הוא מבקש לערער על הטענה שלפיה עצם השתלטותה של ישראל על מזרח העיר בשנת 1967 הופכת את החלת ריבונותה שם לבלתי חוקית.
עם זאת, הספר מדגיש כי מדובר במחלוקת משפטית משמעותית, וכי עמדתם של האו"ם ושל מרבית מדינות העולם שונה מזו שמציג המחבר.
החלטות האו"ם והמחלוקת על ריבונות ישראל בירושלים
פרק נרחב בספר מוקדש להתפתחות יחסו של האו"ם לירושלים ולשאלת חוקיותם של הצעדים שנקטה ישראל לאחר מלחמת ששת הימים.
ברקוביץ סוקר שורה של החלטות של מועצת הביטחון והעצרת הכללית, שבהן נמתחה ביקורת על החלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים ועל פעולות שנועדו לשנות את מעמדה של העיר.
המחקר מתמקד בין היתר בהחלטה 478 של מועצת הביטחון, שהתקבלה באוגוסט 1980 בעקבות חקיקת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. בהחלטה זו קבעה המועצה כי הצעדים שנקטה ישראל לשינוי מעמדה של ירושלים אינם מוכרים מבחינה בינלאומית, וקראה למדינות שהחזיקו נציגויות דיפלומטיות בעיר להוציאן ממנה.
הספר בוחן את המשמעות המשפטית של החלטות אלה ואת השאלה אם יש לראות בהן קביעה מחייבת ביחס לריבונות, או ביטוי לעמדה מדינית ומשפטית שניתן לחלוק עליה.
ברקוביץ טוען כי העמדה הבינלאומית המקובלת אינה מעניקה משקל מספק לנסיבות ההיסטוריות שבהן עברה ירושלים לשליטה ישראלית ולשאלת חוקיותו של השלטון הירדני במזרח העיר בין השנים 1948 ל-1967.
לפי ניתוחו, מאחר שירדן לא זכתה להכרה בינלאומית רחבה בריבונותה במזרח ירושלים, ומאחר שישראל השתלטה על העיר במהלך מלחמת הגנה עצמית, יש לבחון מחדש את הטענה כי מזרח ירושלים הוא בהכרח שטח שנכבש מידי ריבון חוקי אחר.
ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל
אחד הנושאים החשובים במחקר הוא השינוי במדיניותה של ארצות הברית כלפי ירושלים, שבא לידי ביטוי בהכרזתו של הנשיא דונלד טראמפ בדצמבר 2017.
במשך עשרות שנים נמנעו ממשלים אמריקניים מהכרה רשמית בירושלים כבירת ישראל, למרות עמדות שהביע הקונגרס האמריקני והחקיקה שנועדה לקדם את העברת השגרירות האמריקנית לעיר.
הספר סוקר את התפתחות המדיניות האמריקנית, ובכלל זה את חוק שגרירות ירושלים משנת 1995 ואת המחלוקת המשפטית שנדונה בבית המשפט העליון של ארצות הברית בפרשת זיבוטופסקי, שעסקה בסמכות הממשל לציין את ישראל כמדינת הלידה של אזרח אמריקני שנולד בירושלים.
ברקוביץ מתאר את הכרזתו של טראמפ ב-6 בדצמבר 2017 כנקודת מפנה היסטורית במדיניות האמריקנית, ואת העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים במאי 2018 כביטוי מעשי לשינוי זה.
עם זאת, המחבר מדגיש כי ההכרה האמריקנית לא הכריעה באופן מפורש את שאלת גבולות הריבונות הישראלית בעיר. טראמפ נמנע מלהגדיר את ירושלים כבירת ישראל המאוחדת והבהיר כי ארצות הברית אינה קובעת עמדה בנוגע לגבולות הסופיים של הריבונות בעיר, שאמורים להיקבע במסגרת משא ומתן בין הצדדים.
רוסיה, האיחוד האירופי והרשות הפלסטינית
לצד עמדתה של ארצות הברית, הספר בוחן את היחס של מדינות וארגונים בינלאומיים נוספים למעמדה של ירושלים.
ברקוביץ מתייחס להודעת משרד החוץ הרוסי מאפריל 2017, שבה הכירה רוסיה בירושלים המערבית כבירת ישראל, ובמקביל הביעה תמיכה בכך שירושלים המזרחית תהיה בירתה של מדינה פלסטינית עתידית. המחבר רואה בהצהרה זו התפתחות מדינית חשובה, משום שהיא הבחינה בין מעמדם של שני חלקי העיר.
המחקר מתייחס גם לעמדותיהן של צ'כיה וגואטמלה בעקבות ההכרזה האמריקנית, ולמשמעות המדינית והדיפלומטית של החלטות הנוגעות למיקום שגרירויות בירושלים.
ביחס לאיחוד האירופי סוקר ברקוביץ את המעבר מתמיכה היסטורית ברעיונות לבינאום ירושלים לגישה שלפיה יש לקבוע את מעמדה הסופי במסגרת משא ומתן ישראלי-פלסטיני. הספר מתאר את התמיכה האירופית בפתרון שתי המדינות ובאפשרות שירושלים תשמש כבירתן של ישראל ושל מדינה פלסטינית עתידית.
המחקר בוחן גם את עמדת הרשות הפלסטינית, הרואה במזרח ירושלים שטח המיועד להיות בירת המדינה הפלסטינית, ואת הבסיס המדיני והמשפטי לטענותיה.
חוק יסוד: ירושלים והמשפט הישראלי
פרק נוסף בספר מוקדש למעמדה של ירושלים במסגרת המשפט הישראלי ולתהליכי החקיקה שנועדו לעגן את אחדותה ואת מעמדה כבירת המדינה.
ברקוביץ סוקר את הצעדים שננקטו לאחר מלחמת ששת הימים להחלת המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל על מזרח ירושלים. הוא מנתח את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל משנת 1980 ואת התיקונים שהוכנסו בו בשנת 2000, שנועדו לחזק את ההגנה המשפטית על תחום העיר ועל סמכויות השלטון הישראלי בה.
המחקר עוסק גם בחוק יסוד: משאל עם משנת 2014, הקובע תנאים לאישור החלטות על ויתור על שטחים שהמשפט, השיפוט והמינהל הישראליים חלים עליהם. ברקוביץ בוחן את משמעותה של חקיקה זו ביחס לאפשרות להעביר חלקים מירושלים לשליטה מדינית אחרת.
לצד החקיקה סוקר הספר פסיקות של בית המשפט העליון בישראל, שבהן נקבע כי המשפט הישראלי חל על מזרח ירושלים. המחבר מתייחס גם ליחסים בין הדין הישראלי הפנימי לבין הוראות המשפט הבינלאומי, ולשאלה כיצד בתי המשפט בישראל מתמודדים עם טענות הנוגעות למעמדה של העיר.
מעמדה של העיר העתיקה והמקומות הקדושים
שני חלקים נוספים במחקר מוקדשים למעמדה המיוחד של העיר העתיקה בירושלים, הן מבחינת דיני העתיקות בישראל והן מבחינת המשפט הבינלאומי העוסק בהגנה על נכסי תרבות ומורשת.
ברקוביץ בוחן את החקיקה הישראלית הנוגעת לשימור עתיקות ואת החובות המשפטיות החלות על הרשויות ביחס לאתרים היסטוריים ודתיים. במסגרת זו הוא דן במעמדה של העיר העתיקה כאתר בעל ערך היסטורי וארכיאולוגי יוצא דופן.
הספר מתייחס גם להחלטת אונסק"ו משנת 1981 לכלול את העיר העתיקה וחומותיה ברשימת אתרי המורשת העולמית, ולהחלטה שהתקבלה בשנה שלאחר מכן להוסיף את האתר לרשימת המורשת העולמית הנתונה בסכנה.
לדברי המחבר, המעמד הבינלאומי של העיר העתיקה מחייב התייחסות מיוחדת להגנה על האתרים ההיסטוריים והדתיים המצויים בתחומה, וכן לשאלת האחריות לשימורם ולניהולם.
בהקשר זה בוחן המחקר גם את מעמדה של ירדן במקומות הקדושים למוסלמים בירושלים, כפי שעוגן בהסכם השלום בין ישראל לירדן משנת 1994, ואת המשמעות המשפטית והמדינית של תפקידה בניהול ענייני הר הבית.
האם ריבונות ישראל בירושלים מעוגנת במשפט הבינלאומי?
בחלקו המסכם של הספר מציג ברקוביץ את עמדתו ביחס למעמדה המשפטי של ירושלים המאוחדת. לאחר בחינת האירועים ההיסטוריים, החלטות האו"ם, החקיקה הישראלית וחוות הדעת המשפטיות, הוא מגיע למסקנה כי קיימים טיעונים משפטיים משמעותיים התומכים בחוקיות ריבונותה של ישראל בשני חלקי העיר.
לשיטתו, המפתח להבנת מעמדה המשפטי של ירושלים טמון בנסיבות שבהן השתלטה ישראל על חלקיה השונים. ברקוביץ טוען כי מדינת ישראל רכשה את זכויותיה בירושלים המערבית במסגרת מלחמת העצמאות, ובהמשך גם בירושלים המזרחית במהלך מלחמת ששת הימים, בשני המקרים כחלק ממימוש זכותה להגנה עצמית.
המחבר מציג גם את גישתם של משפטנים בינלאומיים הסבורים כי גם אם קיימת מחלוקת בנוגע למעמדה הסופי של ירושלים, לישראל יש טענה משפטית חזקה יותר לריבונות בעיר בהשוואה לטענותיהן של מדינות או ישויות מדיניות אחרות.
מסקנות אלה שונות מהעמדה הרווחת במוסדות האו"ם ובקרב מרבית המדינות, שאינן מכירות בהחלת הריבונות הישראלית על מזרח ירושלים ורואות במעמדה סוגיה המחייבת הסדר מדיני.
מחקר על מעמדה המשפטי והמדיני של ירושלים
"המעמד של ירושלים במשפט הבינלאומי והישראלי" מציג בחינה של שאלת הריבונות בירושלים באמצעות שילוב של מחקר היסטורי, ניתוח משפטי וסקירת ההתפתחויות הדיפלומטיות שהתרחשו לאורך שבעה עשורים.
הספר מבקש להעניק לקוראים בסיס ידע להבנת המחלוקת על חוקיות איחוד העיר, את משמעותן של החלטות האו"ם ואת הטיעונים שמציגים משפטנים התומכים בעמדתה של ישראל. לצד זאת, המחקר ממחיש את הפער בין ההסדר המשפטי הקיים בדין הישראלי לבין העמדות המקובלות בזירה הבינלאומית.
באמצעות ניתוח של מסמכים, אמנות, חוקים ופסיקות, מציג ברקוביץ את ירושלים כמקרה משפטי ייחודי שבו משתלבים היסטוריה, דת, דיפלומטיה ומשפט בינלאומי.
המחקר, שפורסם בשנת 2018, מהווה מקור להבנת הדיון המשפטי על מעמדה של ירושלים בתקופה שלאחר ההכרה האמריקנית בעיר כבירת ישראל. הוא מיועד לחוקרים, למשפטנים, לדיפלומטים, לאנשי אקדמיה, למקבלי החלטות ולקוראים המבקשים להעמיק בשאלות הנוגעות לריבונות ולמעמדה הבינלאומי של בירת ישראל.