התראות

הסטטוס-קוו בהר הבית: שינויים, גורמים ותהליכים נלווים

מחקרו של נדב שרגאי חושף כיצד השתנה הסטטוס קוו בהר הבית מאז 1967, את הגבלות ביקורי היהודים, התחזקות מעמד ירדן והשפעת הבנות קרי
כריכת הספר "הסטטוס-קוו בהר הבית: שינויים, גורמים ותהליכים נלווים"
כריכת הספר "הסטטוס-קוו בהר הבית: שינויים, גורמים ותהליכים נלווים"

תוכן העניינים

האם הסטטוס קוו בהר הבית, שעליו מצהירות ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, עדיין מתקיים בפועל? במחקרו "הסטטוס קוו בהר הבית: שינויים, גורמים ותהליכים נלווים", בוחן העיתונאי והחוקר נדב שרגאי את השינויים שחלו בהסדרים שקבע שר הביטחון משה דיין בשנת 1967. המחקר מצביע על הגבלות שהוטלו על ביקורי יהודים, הרחבת שטחי התפילה המוסלמיים, שינוי במדיניות אכיפת החוק והתחזקות מעמדה של ירדן בניהול המתחם. לצד זאת, הוא מנתח את השפעת ההסתה סביב מסגד אל-אקצא על גלי הטרור בשנים 2014 ו-2015 ואת משמעות ההבנות שהושגו בתיווך מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי.

מאז מלחמת ששת הימים ניצבת סוגיית הר הבית במרכזו של דיון מדיני, דתי וביטחוני הנוגע ליחסים בין ישראל, הפלסטינים, ירדן והעולם המוסלמי. המתחם, שבו ניצבו בתי המקדש הראשון והשני ושבו נמצאים כיום מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע, הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות והמקום השלישי בקדושתו לאסלאם. מעמדו הייחודי הפך אותו לאחד ממוקדי המחלוקת הרגישים ביותר בסכסוך הישראלי פלסטיני.

במחקר "הסטטוס קוו בהר הבית: שינויים, גורמים ותהליכים נלווים", שפורסם בשנת 2016 בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, בוחן נדב שרגאי את ההסדרים שנקבעו בהר הבית לאחר מלחמת ששת הימים ואת התהליכים ששינו אותם במהלך השנים. המחקר נכתב על רקע גלי האלימות שפרצו בירושלים בקיץ 2014 ובישראל בסתיו 2015, כאשר שאלת מעמדו של מסגד אל-אקצא הפכה לאחד הנושאים המרכזיים בהסתה ובדיון הציבורי.

שרגאי טוען כי למרות ההצהרות החוזרות של מנהיגי ישראל על מחויבותם לשמירת הסטטוס קוו, המציאות בהר השתנתה באופן ניכר מאז 1967. לדבריו, חלק מההסדרים המקוריים נשמרו, ובראשם האיסור על תפילת יהודים בהר הבית, אך מרכיבים אחרים השתנו בעקבות החלטות מדיניות, אילוצים ביטחוניים, פעילות של גורמים דתיים והתחזקות מעמדה של ממלכת ירדן.

כיצד נולד הסטטוס קוו בהר הבית לאחר מלחמת ששת הימים?

אחד הפרקים המרכזיים במחקר מוקדש לנסיבות שבהן גובש ההסדר המקורי בהר הבית לאחר מלחמת ששת הימים. ביוני 1967, לאחר שישראל השתלטה על מזרח ירושלים והעיר העתיקה, קיבל שר הביטחון משה דיין שורה של החלטות שנועדו להסדיר את ניהול המקום ולמנוע התלקחות דתית רחבת היקף.

דיין ביקש להבחין בין אחריותה הביטחונית של ישראל לבין הניהול הדתי של המתחם. במסגרת ההסדר הוחלט כי הוואקף המוסלמי ימשיך לנהל את ענייני הדת והסדרים אזרחיים פנימיים בהר הבית, בעוד שמשטרת ישראל תהיה אחראית לביטחון במתחם ובשעריו.

מרכיב מרכזי נוסף בהסדר היה ההבחנה בין ביקור לתפילה. יהודים הורשו לבקר בהר הבית, אך נאסר עליהם להתפלל בו. המוסלמים המשיכו לקיים את תפילותיהם בהר, ואילו הכותל המערבי נותר מקום התפילה המרכזי של הציבור היהודי באזור.

המחקר מתאר גם את הסדרי הכניסה למתחם. שער המוגרבים נקבע כשער הכניסה ליהודים, בעוד שהמתפללים המוסלמים המשיכו להשתמש בשערים האחרים. בנוסף נאסר על הנפת דגלים מכל סוג בהר הבית, בניסיון לצמצם את ביטויי הריבונות הלאומית בתוך המתחם הדתי.

שרגאי מדגיש כי ההסדר לא עוגן במסמך מפורט ומחייב שנחתם בין הצדדים. מדובר היה בשורה של החלטות והבנות שהתגבשו בהדרגה והותירו מקום לפרשנויות שונות. העמימות הזאת, לטענת המחבר, אפשרה במשך השנים לשחקנים שונים לשנות את המציאות בהר בלי להכריז באופן רשמי על שינוי הסטטוס קוו.

מדוע משה דיין אסר על תפילת יהודים בהר הבית?

המחקר בוחן בהרחבה את השיקולים שהנחו את דיין בהחלטתו שלא לאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית, אף שהמקום נמצא תחת שליטה ישראלית.

לפי שרגאי, דיין סבר כי הניסיון לשנות את סדרי הפולחן בהר עלול להפוך את הסכסוך הישראלי ערבי ממאבק מדיני וטריטוריאלי למלחמת דת. הוא האמין כי הותרת הניהול הדתי בידי המוסלמים תאפשר לישראל לשמור על השליטה הביטחונית באזור מבלי לעורר התנגדות רחבה בעולם המוסלמי.

המחקר מצביע על כך שההחלטה קיבלה באותה תקופה גיבוי גם מצד גורמים דתיים יהודיים. רבנים חרדים וציונים דתיים רבים התנגדו לכניסת יהודים להר הבית מטעמים הלכתיים, ולכן לא התפתח מיד לאחר מלחמת ששת הימים מאבק ציבורי רחב למימוש זכות התפילה במקום.

גם בית המשפט העליון הכיר לאורך השנים במעמדה העקרוני של זכות התפילה, אך אפשר להגביל את מימושה כאשר קיים חשש ממשי לפגיעה בביטחון הציבור ובסדר הציבורי.

שרגאי מציג את השילוב בין עמדת הממשלה, פסיקת הרבנים והחלטות בתי המשפט כגורם מרכזי להתבססות ההסדר המקורי. ואולם, לדבריו, השינויים שחלו בהמשך בחברה הישראלית ובעולם המוסלמי ערערו בהדרגה את האיזון שעליו התבססה מדיניותו של דיין.

מהשתתפות חופשית יחסית בביקורים להגבלות על כניסת יהודים

אחד השינויים הבולטים שמזהה המחקר נוגע למדיניות הכניסה של יהודים להר הבית.

לפי שרגאי, בשנים הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים התאפשר ליהודים לבקר בהר גם בשבתות, ובחלק מהתקופות אף להיכנס למבני המסגדים. בשנות השבעים, השמונים וחלק משנות התשעים התקיימו לעיתים ביקורים של קבוצות גדולות, שמנו יותר ממאה מבקרים יהודים בעת ובעונה אחת.

עם השנים השתנתה המציאות. בתקופת פרסום המחקר בשנת 2016 הוגבלה כניסת יהודים לשעות מסוימות בימי חול, ובמקרים רבים התאפשרו ביקורים רק בקבוצות קטנות ובליווי משטרתי צמוד.

שרגאי מציין כי בשנים שקדמו לפרסום המחקר הוגבלו שעות הביקור של יהודים ותיירים לארבע שעות ביום, בימים ראשון עד חמישי. במקביל, יהודים דתיים נדרשו לעיתים לעמוד בתנאים מחמירים במיוחד, ובמקרים מסוימים נמנעה כניסתם בשל חשש מהתפרעויות או מהפרת האיסור על תפילה.

המחקר מתאר מקרים שבהם מבקרים יהודים הורחקו מההר בעקבות תנועות גוף שנתפסו כניסיון להתפלל, וכן מצבים שבהם המשטרה צמצמה את מספר הנכנסים או סגרה את המתחם בפני מבקרים לא מוסלמים בעקבות התרעות והפרות סדר.

לטענת שרגאי, מדובר בשינוי משמעותי ביחס להסדר המקורי. בעוד שמשה דיין קבע כי יהודים אינם רשאים להתפלל בהר אך יכולים לבקר בו, מדיניות האכיפה שהתפתחה במהלך השנים צמצמה לעיתים גם את אפשרות הביקור עצמה.

הרחבת שטחי התפילה המוסלמיים בהר הבית

שינוי נוסף שנבחן במחקר הוא ההתרחבות של שטחי התפילה המוסלמיים במתחם.

לפי שרגאי, בתקופה שבה גובש הסטטוס קוו בשנת 1967 התקיימו התפילות המוסלמיות בעיקר במסגד אל-אקצא. במהלך השנים הורחב השימוש הדתי במבנים ובשטחים נוספים, ובהם כיפת הסלע, שהחלה לשמש גם לתפילת נשים, בעיקר בימי שישי.

בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים הוכשרו שני מתחמי תפילה נוספים. הראשון הוא החלל התת קרקעי המכונה אורוות שלמה, בחלקו הדרום מזרחי של הר הבית, שהוסב למסגד אל-מרוואני. השני הוא אזור אל-אקצא הקדום, הנמצא מתחת לחלקו הדרומי של המתחם.

המחקר מתאר גם את הרחבת השימוש ברחבות הפתוחות בהר לצורך תפילות המוניות, בעיקר בחגים ובאירועים דתיים.

שרגאי קושר את התהליך למאבק שהתנהל בין גורמים מוסלמיים שונים על השפעתם בהר הבית. לדבריו, ירדן, חמאס, האחים המוסלמים והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל ביקשו להשפיע על אופן ניהול המתחם ועל אופיו הדתי.

במחקר מודגש במיוחד תפקידו של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בהכשרת שטחי התפילה החדשים. שרגאי טוען כי הפעילות הזאת נועדה, בין היתר, לחזק את הנוכחות המוסלמית בכל חלקי ההר ולמנוע אפשרות עתידית להקצאת מקום לתפילת יהודים.

חוקי התכנון והעתיקות: הפער בין הסמכות המשפטית לאכיפה בפועל

המחקר מקדיש פרק למחלוקת סביב עבודות הבנייה והחפירה בהר הבית ולשאלת הפיקוח על העתיקות המצויות במתחם.

שרגאי מציין כי מבחינת הדין הישראלי, חוקי התכנון, הבנייה והעתיקות חלים על הר הבית. עם זאת, הוא טוען כי מדינת ישראל נמנעה לאורך השנים מאכיפתם המלאה בשל רגישותו הדתית והמדינית של המקום.

המחקר מתאר עבודות שנעשו בהר במהלך השנים, ובהן העבודות להכשרת מסגד אל-מרוואני באזור אורוות שלמה, שלטענת גורמי ארכאולוגיה ישראליים גרמו לפגיעה בעתיקות ולהוצאת כמויות גדולות של עפר מן המתחם ללא פיקוח ארכאולוגי מספק.

שרגאי מסתמך בין היתר על דבריו של שוקה דורפמן, לשעבר מנהל רשות העתיקות, שתיאר את הקשיים שבהם נתקלו אנשי הרשות בניסיונם לפקח על עבודות הוואקף.

לפי ניתוחו של המחבר, הרשויות הישראליות העדיפו במקרים רבים להגיע להבנות בלתי פורמליות עם הוואקף במקום לנקוט צעדי אכיפה ישירים. מטרת המדיניות הייתה למנוע התלקחות, אך לדבריו, התוצאה הייתה פגיעה ביכולת הפיקוח של המדינה ובאכיפת חוקי התכנון והעתיקות.

שרגאי מדגיש כי הימנעות מאכיפה אינה מבטלת את תחולתו של הדין הישראלי, אך היא יוצרת פער בין הסמכות המשפטית שמדינת ישראל מייחסת לעצמה לבין האפשרות לממש אותה בפועל.

התחזקות מעמדה של ירדן בניהול הר הבית

אחד הממצאים המרכזיים של המחקר נוגע להתרחבות מעורבותה של ממלכת ירדן בניהול העניינים בהר הבית.

מאז 1967 המשיכה ירדן למלא תפקיד באמצעות הוואקף המוסלמי, שעובדיו מועסקים במסגרת משרד ההקדשים הירדני. ואולם, לפי שרגאי, השפעתה של הממלכה התרחבה עם השנים הרבה מעבר לניהול הדתי הפנימי של המתחם.

המחקר מתייחס להסכם השלום בין ישראל לירדן משנת 1994, שבו הכירה ישראל בתפקידה המיוחד של ירדן במקומות הקדושים למוסלמים בירושלים והתחייבה להעניק עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במסגרת הדיונים על הסדר הקבע.

שרגאי מציג שורה של דוגמאות למעורבות הירדנית: שיקום חלקים מכותלי הר הבית, התנגדות להחלפת גשר המוגרבים הזמני בגשר קבוע, תיאום סביב ביקורי יהודים והשתתפות בדיונים על הצבת מצלמות במתחם.

לפי המחקר, השיקולים שהובילו את ישראל להרחבת התיאום עם ירדן אינם קשורים להר הבית בלבד. שרגאי מדגיש את חשיבותה האסטרטגית של ירדן לביטחון ישראל, את תרומתה ליציבות האזורית ואת האינטרס הישראלי בשמירת הסכם השלום וביציבות השלטון ההאשמי.

מכאן מסיק המחבר כי מדינת ישראל הייתה מוכנה להעניק לירדן השפעה משמעותית יותר בהר הבית, גם במחיר של צמצום חופש הפעולה הישראלי בנושאים מסוימים.

"הבנות קרי" משנת 2015: הפיכת הסדר בלתי רשמי להתחייבות מדינית

אחת ההתפתחויות החשובות שנידונות במחקר היא ההבנות שהושגו באוקטובר 2015 בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, בעקבות גל האלימות והמתיחות סביב הר הבית.

במסיבת עיתונאים שהתקיימה בעמאן ב-24 באוקטובר 2015 הציג קרי את ההבנות שהתגבשו בין ישראל לירדן. במסגרתן הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי ישראל תמשיך לשמור על מדיניות הפולחן הנהוגה בהר הבית, שלפיה מוסלמים רשאים להתפלל במקום, בעוד שלא מוסלמים רשאים לבקר בו אך אינם רשאים להתפלל.

בנוסף, ישראל הכירה מחדש בתפקידה המיוחד של ירדן במקום, התחייבה להעמיק את התיאום עמה והבהירה כי אין בכוונתה לחלק את המתחם או לשנות את סדרי הפולחן.

שרגאי מצביע על משמעותו התקדימית של המהלך. לדבריו, זו הייתה הפעם הראשונה שבה ישראל הצהירה במסגרת מדינית בינלאומית מפורשת על ההבחנה בין תפילת מוסלמים לבין ביקורי יהודים בהר הבית. במקביל, זכתה זכותם של יהודים לבקר בהר להכרה מדינית פומבית גם מצד ירדן.

המחקר מדגיש כי ההבנות לא שינו בהכרח את הסדרי הפולחן הקיימים, אך שינו את אופיים. הסדרים שהתבססו במשך עשרות שנים על פרקטיקה מנהלית ועל הבנות בלתי כתובות קיבלו לראשונה ביטוי מדיני רשמי ובינלאומי.

שרגאי מתייחס גם למחלוקת סביב התוכנית להצבת מצלמות בהר הבית. לפי המתווה שנדון באותה תקופה, המצלמות נועדו לאפשר מעקב אחר האירועים במתחם ולתרום לשקיפות ולמניעת אלימות. ואולם, חילוקי דעות בין ישראל, ירדן והפלסטינים בנוגע למיקום המצלמות, לשליטה בהן ולשימוש בצילומים מנעו את מימוש התוכנית בתקופת פרסום המחקר.

ההסתה סביב אל-אקצא וגלי הטרור בשנים 2014 ו-2015

המחקר בוחן את השפעת הטענות בדבר סכנה למסגד אל-אקצא על אירועי האלימות בירושלים ובישראל. שרגאי מתאר כיצד בקיץ 2014, וביתר שאת בגל הטרור שהחל בסתיו 2015, הפכה הטענה שישראל מתכוונת לשנות את סדרי הפולחן או לפגוע במסגדים לאחד המסרים המרכזיים שהופצו בציבור הפלסטיני.

לדבריו, חלק ממבצעי הפיגועים הציגו את הרצון להגן על מסגד אל-אקצא כמניע מרכזי למעשיהם. המחקר מתייחס להסתה בתקשורת הפלסטינית, ברשתות החברתיות ובנאומים של גורמים פוליטיים ודתיים.

שרגאי מתמקד גם בפעילותו של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, בראשות השייח' ראאד צלאח, שהפיץ במשך שנים את הטענה כי מסגד אל-אקצא מצוי בסכנה מצד ישראל.

המחקר מתאר את פעילותן של קבוצות המורביטון והמורביטאת, שהגיעו להר הבית במסגרת התארגנויות קבועות וניסו, לפי המחבר, להפריע לביקוריהם של יהודים במתחם.

בספטמבר 2015 הוצאו קבוצות אלה אל מחוץ לחוק בישראל, ובנובמבר אותה שנה הוצאה אל מחוץ לחוק גם התנועה האסלאמית, הפלג הצפוני. שרגאי טוען כי הצעדים הללו צמצמו את השפעתן של ההתארגנויות על הנעשה בהר.

עם זאת, המחקר אינו מציג את סוגיית אל-אקצא כמניע היחיד לפיגועים. שרגאי מציין כי עם התמשכות גל הטרור התברר שבחלק מהמקרים פעלו המפגעים גם ממניעים אישיים, לאומיים, דתיים או מתוך רצון לחקות פיגועים קודמים.

השינוי בפסיקת הרבנים והגידול במספר היהודים המבקשים לבקר בהר

לצד השינויים שחלו בקרב הגורמים המוסלמיים, המחקר מתייחס גם לתהליכים שהתרחשו בציבור היהודי.

שרגאי מצביע על שינוי הדרגתי בפסיקה ההלכתית של חלק מרבני הציונות הדתית בנוגע לכניסת יהודים להר הבית. בעוד שבעשורים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים התנגדו רבנים רבים לעלייה להר מטעמים הלכתיים, בהמשך התרחב מספרם של הרבנים שהתירו ביקור במקום, בכפוף לתנאים מסוימים.

בין הרבנים המוזכרים במחקר נמנים הרב חיים דרוקמן, הרב צפניה דרורי והרב נחום רבינוביץ'. שרגאי מציין כי התמיכה בביקורים התרחבה גם בקרב קבוצות נוספות בציבור הדתי, אף שרבנים רבים המשיכו להתנגד לכניסה להר.

לפי המחקר, השינוי בפסיקה ההלכתית תרם לגידול במספר היהודים שביקשו לבקר בהר הבית. עם זאת, המחבר מדגיש כי מספר המבקרים היהודים נותר קטן בהרבה ממספר המתפללים המוסלמים. על פי נתוני המשטרה שהובאו במחקר, מספר היהודים שביקשו לבקר בהר בתקופת הפרסום לא עלה על כ-15 אלף בשנה, לעומת מאות אלפי מוסלמים שהגיעו למתחם.

שרגאי מציין כי העלייה במספר המבקרים היהודים תרמה לחששות בקרב חלק מהציבור המוסלמי מפני שינוי סדרי הפולחן. הוא מתייחס גם למקרים שבהם ניסו קיצונים יהודים לפגוע במסגדים בעשורים קודמים, ומסביר כי ניסיונות אלה, אף שסוכלו, השפיעו על תחושת החשדנות המוסלמית כלפי כוונותיה של ישראל.

המחקר מציג בכך תמונה מורכבת שבה שינויים פנימיים בחברה היהודית והמוסלמית השפיעו זה על זה והגבירה את המתיחות סביב שאלת הביקורים והתפילה.

האם הסטטוס קוו בהר הבית עדיין קיים?

בחלקו המסכם של המחקר מגיע שרגאי למסקנה כי הסטטוס קוו שנקבע בשנת 1967 השתנה באופן יסודי ואיבד חלק ניכר ממשמעותו המקורית.

לדבריו, ההסדר המקורי כלל מערכת של איזונים בין שליטה ביטחונית ישראלית, ניהול דתי מוסלמי, אפשרות לביקורי יהודים ואיסור על תפילתם. במהלך השנים התרחבו שטחי התפילה המוסלמיים, מעורבותה של ירדן התחזקה, ביקורי היהודים הוגבלו, ובתחומי התכנון והעתיקות נוצר פער משמעותי בין הסמכות המשפטית לבין אכיפת החוק בפועל.

עם זאת, המחקר מדגיש כי לא כל מרכיבי ההסדר המקורי השתנו. האיסור על תפילת יהודים נותר המרכיב היציב ביותר במדיניות הישראלית. במקביל נשמרה האחריות הביטחונית של ישראל במתחם, בעוד שהאוטונומיה הדתית והמנהלית של המוסלמים נשמרה ואף הורחבה בחלק מהתחומים.

לפי שרגאי, הבעיה המרכזית אינה רק עצם השינוי בהסדרים, אלא גם היעדר הגדרה ברורה ומוסכמת של הסטטוס קוו. במשך שנים התייחסו ממשלות ישראל, הוואקף, ירדן והגורמים הפלסטיניים למושג כאילו מדובר במערכת כללים קבועה, אף שבפועל כל אחד מהם העניק לו פרשנות שונה.

המחבר מציג את הבנות קרי משנת 2015 כצעד ראשון בהפיכת חלק מההסדרים למחויבות מדינית מפורשת. ואולם, לדבריו, גם לאחר ההבנות נותרו שאלות רבות ללא הסדרה ברורה.

שרגאי מדגיש כי לעמימות יש שתי השלכות מנוגדות. מצד אחד, היא מאפשרת לגורמים שונים להיאבק על שינוי סדרי הניהול והפולחן. מצד שני, היא מעניקה לישראל גמישות מסוימת בהתמודדות עם משברים ובניהול היחסים עם ירדן, הוואקף והציבור היהודי.

מחקר על ההסדרים ששינו את המציאות בהר הבית

"הסטטוס קוו בהר הבית: שינויים, גורמים ותהליכים נלווים" מציג בחינה היסטורית, מדינית וביטחונית של ההסדרים הנהוגים בהר הבית ושל השינויים שחלו בהם במשך כמעט חמישה עשורים.

המחקר מתחקה אחר ההחלטות שקיבל משה דיין לאחר מלחמת ששת הימים, בוחן את השינויים במדיניות ביקורי היהודים ובשטחי התפילה המוסלמיים, מנתח את התפקיד שממלאת ירדן ומציג את ההשפעה של התנועות הדתיות והפוליטיות על המציאות במקום.

באמצעות סקירת אירועי האלימות, החלטות ממשלה, מסמכים מדיניים, פסיקות בתי משפט ונתונים על ביקורים בהר, מבקש שרגאי להראות כי הדיון הציבורי על שמירת הסטטוס קוו אינו יכול להסתפק בהצהרות כלליות. כדי להבין את המצב בהר הבית יש לבחון את ההסדרים המעשיים, את השינויים שחלו בהם ואת השיקולים הביטחוניים והמדיניים שהובילו לשינוי.

המחקר, שפורסם בשנת 2016, מהווה מקור להבנת התפתחות המדיניות הישראלית בהר הבית עד אותה תקופה ואת הרקע להסדרים שהתגבשו בעקבות גלי האלימות בשנים 2014 ו-2015. הוא מיועד לחוקרים, למשפטנים, לדיפלומטים, לאנשי ביטחון, למקבלי החלטות ולכל המבקשים להעמיק במעמדו של הר הבית ובמורכבות הדתית והמדינית של ניהולו.

שיתוף

תמכו בנו

הירשמו ל-Daily Alert

ה-Daily Alert הידוע – תקציר חדשות ישראל, מופק על ידי המרכז הירושלמי מאז 2002, ומציע קישורים לכתבות נבחרות בנושא ישראל מתוך מקורות תקשורת מובילים באנגלית ובעברית.

עוד בנושא

הישאר מעודכן, תמיד

קבל את החדשות, התובנות והעדכונים העדכניים ביותר ישירות לתיבת הדואר הנכנס שלך — תהיה הראשון לדעת!

 

הירשם ל-Jerusalem Issue Briefs

תמצית חדשות ישראל יוצאת לאור בכל יום ראשון, שלישי וחמישי.