סקירת העיתונות האיראנית ל-20 במורדאד 1405, המקביל ל-11 באוגוסט 2026, חושפת שני תהליכים סותרים. במישור הפנימי, המשטר מאחד את מנגנוני הפיקוד הצבאי, ממנה מפקדים חדשים ומרכז את קבלת ההחלטות לאחר חודשים של מלחמה ואובדן בכירים. במישור החיצוני, מצר הורמוז נותר כמעט סגור לתנועת ספנות, למרות טענת הנשיא האמריקני דונלד טראמפ כי המוקשים פונו והצי האמריקני שולט בנתיב.
רק שש אוניות עברו במצר ביום שני, לעומת 130 עד 140 אוניות ביום לפני המלחמה. במקביל ממשיכות איראן ועומאן לדון בהגדרת נתיב שיט בטוח, והפרלמנט האיראני מקדם סעיפים שיאסרו מעבר של נכסים וציוד הקשורים לארצות הברית, לישראל ולמדינות המוגדרות עוינות.
גם בתוך איראן אין חזרה לשגרה. מחירי הזהב ירדו מעט, אך חברות הספנות והמבטחים עדיין נמנעים מחזרה מלאה. בבושהר נמשכים תורים בתחנות הדלק, ומאגרי המים המספקים את טהראן מכילים כ-530 מיליון מטרים מעוקבים בלבד, לעומת ממוצע רב שנתי של כ-750 מיליון.
איראן בונה מחדש את שרשרת הפיקוד
המנהיג העליון החדש, מוג'תבא ח'אמנהאי, הורה להשלים את איחוד המטה הכללי של הכוחות המזוינים עם מפקדת ח'אתם אל אנביא, גוף הפיקוד המבצעי המשותף של איראן. עלי עבדאללהי מונה לעמוד בראש המבנה החדש, וכיומרת' חידרי ישמש סגנו.
המטה הכללי אחראי באופן מסורתי לתכנון אסטרטגי, לתיאום בין זרועות הצבא ולקביעת מדיניות. מפקדת ח'אתם אל אנביא נועדה לנהל מערכות משותפות ולהפעיל את הצבא, משמרות המהפכה ושאר הזרועות בזמן מלחמה.
אין לבלבל בין מפקדת ח'אתם אל אנביא הצבאית לבין תאגיד הבינוי ח'אתם אל אנביא של משמרות המהפכה. הראשון הוא גוף פיקוד מבצעי, ואילו השני הוא אימפריה כלכלית העוסקת בתשתיות, אנרגיה ובנייה.
האיחוד מצמצם את ההפרדה בין תכנון אסטרטגי לבין ניהול מבצעי. היתרון האפשרי הוא קיצור הזמן שבין קבלת החלטה לבין הפעלת כוח, לצד הפחתת החיכוכים בין הצבא הסדיר למשמרות המהפכה. הסיכון הוא ריכוז סמכויות רב מדי בשרשרת פיקוד אחת וצמצום מנגנוני הבקרה.
המועד אינו מקרי. איראן איבדה בחודשים האחרונים שורה של מפקדים בכירים, והמבנה החדש נועד להראות כי הפגיעה בצמרת אינה משבשת את יכולת הפיקוד. הוא משקף גם הפקת לקחים מהמלחמה, שבה נדרש המשטר לתאם במהירות בין הגנה אווירית, טילים, כוחות ימיים ומנגנוני ביטחון פנים.
שישה מינויים שמשרטטים את הכיוון
לצד השינוי המבני פורסמה שורה של מינויים בצמרת הצבאית. אחמד וחידי מונה למפקד משמרות המהפכה, ומצטפא איזדי מונה לסגנו. עלי עט'מאי קיבל את הפיקוד על חיל הים של משמרות המהפכה, וחוסיין טאאב מונה למפקד הבסיג'.
הבסיג' הוא מערך מתנדבים למחצה הכפוף למשמרות המהפכה. לצד תפקידיו הצבאיים הוא משמש לפיקוח חברתי, לאכיפת אידאולוגיה ולדיכוי מחאות בתוך איראן. מינויו של טאאב, שכיהן בעבר כראש ארגון המודיעין של משמרות המהפכה, מעניק אפוא לשינוי הפיקודי גם משמעות פנימית.
המינויים מוצגים בתקשורת הממסדית כמילוי מקומם של מפקדים שנהרגו בתקיפות שאיראן מייחסת לארצות הברית ולישראל. העיתונות השמרנית מבקשת להפוך את עצם ההחלפה להוכחת חוסן: מפקדים נהרגו, אך המערכת ממשיכה לפעול ומציבה במהירות יורשים בעלי ניסיון.
אלא שריכוז הסמכויות מעיד גם על חומרת המשבר. משטר בטוח בעצמו אינו נדרש בדרך כלל להחליף בתוך זמן קצר חלקים נרחבים משדרת הפיקוד ולאחד גופים שהופרדו במשך שנים. המהלך הוא הפגנת יציבות, אך גם הודאה בכך שמנגנון הפיקוד הקודם זקוק לשינוי עמוק.
מוחסן רזאאי מחבר בין המנהיג, הצבא והממשלה
אל המבנה החדש מצטרף מינויו של מוחסן רזאאי למזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי. רזאאי, שפיקד על משמרות המהפכה במשך 16 שנים, מונה בידי הנשיא מסעוד פזשכיאן למזכיר המועצה ובידי המנהיג לנציגו האישי בה.
המועצה העליונה לביטחון לאומי היא הגוף שבו נפגשים הנשיא, ראשי הרשויות, בכירי הצבא ומשמרות המהפכה ושרים מרכזיים. היא עוסקת בהחלטות אסטרטגיות בנושאי מלחמה, מדיניות חוץ, גרעין וביטחון פנים. החלטותיה טעונות את אישורו של המנהיג.
המזכיר הקודם, מוחמד באקר זולקדר, עבר לשמש יועץ פוליטי למנהיג. רזאאי מקבל כעת שני כובעים: מנהל עבודת המועצה ונציגו של מקור הסמכות העליון בתוכה.
לצדו מכהן נציג נוסף של המנהיג, סעיד ג'לילי, מן המתנגדים הבולטים לפשרה עם המערב. רזאאי יידרש אפוא לתווך בין פזשכיאן, הממסד הצבאי, ג'לילי והגורמים המבקשים לשמור על הורמוז כאמצעי לחץ.
עברו הצבאי יכול להפוך אותו למכשול בפני הסכם שייתפס כוויתור. עם זאת, הוא עשוי גם לאפשר לו להעניק גיבוי ביטחוני להסדר שהממשלה לבדה היתה מתקשה להעביר. זהו אחד ההסברים לכך שהמשטר מרכז כעת את הסמכויות דווקא בידי דמויות המזוהות עם משמרות המהפכה.
טראמפ מכריז שהמצר פתוח
טראמפ טען כי ארצות הברית השלימה את פינוי המוקשים ממצר הורמוז, כי אוניות רבות כבר עוברות בו וכי הצי האמריקני הוא ששולט כעת במעבר. לדבריו, ארצות הברית מחליטה אילו כלי שיט יורשו להיכנס.
ההצהרה נועדה להציג הישג אמריקני ברור: המבצע הימי הצליח, המצור פועל ואיראן איבדה את שליטתה בעורק האנרגיה המרכזי. אלא שלא פורסמו לצדה נתונים מלאים על היקף פינוי המוקשים, מפת הנתיבים שנוקו או מנגנון תנועה המוכר בידי איראן ועומאן.
גם המונח "פתוח" דורש הבהרה. נתיב ימי יכול להיות פתוח במובן שאוניות בודדות מסוגלות לעבור בו, אך עדיין להיות כמעט משותק מבחינה מסחרית. כדי שחברות ספנות יחזרו לשגרה הן זקוקות לנתיב מוכר, לביטוח, למנגנון תיאום ולהבטחה שלא ייתקלו באיום צבאי מצד אחד הצדדים.
הנתונים שפורסמו על תנועת האוניות אינם תומכים בטענה לחזרה לשגרה.
שש אוניות במקום 140
לפי נתוני חברת המעקב קפלר, רק שש אוניות עברו במצר ביום שני. ארבע נכנסו למפרץ ושתיים יצאו ממנו. חלק מכלי השיט שנכנסו היו מכליות ריקות, ולכן גם היקף המטען שעבר היה מצומצם.
הממוצע בעשרת הימים האחרונים עמד על כ-11 אוניות ביום. לפני המלחמה עברו במצר בין 130 ל-140 כלי שיט ביום. כלומר, התנועה ביום שני הסתכמה בכארבעה עד חמישה אחוזים מהיקפה הרגיל.
הנתון אינו קובע מי שולט צבאית במצר. הוא כן מלמד שהמעבר טרם חזר לתפקד כעורק מסחרי בין לאומי. ההבדל חשוב: צי יכול להכריז כי נתיב נוקה, אך רק חברות הספנות, המבטחים והנמלים יכולים להפוך אותו למסלול מסחרי פעיל.
גם אם אונייה מסוגלת לעבור מבחינה פיזית, היא זקוקה לביטוח נגד נזקי מלחמה, להסכמה של בעל המטען וליכולת להעביר תשלומים. כל עוד הסיכון לתקיפה, תפיסה או עיכוב נשאר גבוה, חברות יעדיפו להמתין או לחפש מסלולים חלופיים.
איראן ועומאן עדיין מגדירות נתיב בטוח
שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, הציג גרסה שונה מזו של טראמפ. לאחר שיחה עם שר החוץ הגרמני אמר עראקצ'י כי איראן ועומאן עדיין מקיימות התייעצויות על הגדרת נתיב שיט בטוח.
אם הנתיב עדיין נידון, פירוש הדבר שאין מנגנון מוסכם וסופי להפעלתו. איראן מבקשת לפקח על הכניסה למפרץ, בעוד עומאן אמורה להיות מעורבת בפיקוח על היציאה. המחלוקת עם ארצות הברית עוסקת גם בשאלה אם הסדר כזה יעניק לטהראן הכרה בשליטתה בתנועת הספנות.
עראקצ'י הטיל על ארצות הברית וישראל את האחריות לחוסר הביטחון במצר. זהו הנרטיב האיראני הרשמי, לא קביעה בין לאומית מוסכמת. ארצות הברית, מנגד, מאשימה את איראן במיקוש, בתקיפת אוניות ובשיבוש חופש השיט.
הפער אינו רק בשאלה מי אשם. הוא נוגע לשאלת הסמכות. וושינגטון מציגה את הצי האמריקני כגורם המבטיח מעבר. טהראן מבקשת להציג את איראן ועומאן, שתי המדינות השוכנות משני צדי המצר, כבעלות הסמכות להסדיר אותו.
הפרלמנט מנסה להפוך שליטה צבאית לחוק
ועדה בפרלמנט האיראני אישרה חמישה סעיפים בהצעת חוק העוסקת בביטחון האסטרטגי של מצר הורמוז. בין היתר מבקשים הסעיפים למנוע מעבר של ציוד ונכסים בבעלות ארצות הברית, ישראל ומדינות שאיראן מגדירה עוינות.
מדובר באישור ועדה בלבד. ההצעה טרם הושלמה, לא כל סעיפיה נדונו והיא עדיין אינה חוק מחייב. למרות זאת, היא מצביעה על הכיוון שאליו מבקש המחנה השמרני לקחת את ההסדר.
במקום לחזור לעקרון של מעבר שווה לכל האוניות, איראן מבקשת לקבוע כללים סלקטיביים המבוססים על זהות הבעלים, המדינה, המטען והקשר לישראל או לארצות הברית. החקיקה נועדה לתרגם את השליטה הצבאית לרישיון משפטי קבוע.
הבעיה המעשית היא שכלי שיט מסחרי פועל לעיתים באמצעות שרשרת מורכבת של בעלים, חברות ניהול, מדינות רישום ומבטחים. אם הכללים האיראניים יהיו עמומים, חברות עלולות להימנע מהמצר גם אם האוניות שלהן אינן אמריקניות או ישראליות במישרין.
האם מזכר איסלאמאבאד הוא הישג או מלכודת
יו"ר חזית הרפורמה, אזר מנצורי, העריכה כי מזכר איסלאמאבאד נוטה לפחות ב-70 אחוזים לטובת איראן. היא תקפה את רשות השידור הממלכתית על התנגדותה להסכם שאושר במועצה העליונה לביטחון לאומי.
הנתון של 70 אחוזים הוא שיפוט פוליטי, לא חישוב עצמאי של סעיפי ההסכם. חשיבותו היא בניסיון הרפורמיסטי להציג את הדיפלומטיה כהישג לאומי ולא כוויתור לארצות הברית.
העיתונות המתונה מזהירה כי עמדות שני הצדדים מתקשות. איראן אינה מסתפקת בהסדר טכני במצר ודורשת הפסקה של התקיפות, הסרת הסגר, שחרור נכסים ופיצויים. ארצות הברית מבקשת להרחיב את המשא ומתן לתוכנית הגרעין, לפעילות האזורית ולדרישות פיצוי משלה.
בפרסומים האיראניים שנבדקו לא הופיע אישור לפתיחת משא ומתן גרעיני חדש. לא פורסם מתווה חדש בנושאי העשרה, מלאי אורניום או חזרת פקחי הסוכנות הבין לאומית לאנרגיה אטומית. המגעים המאומתים ממשיכים לעסוק בהורמוז ובתנאים להסרת הסגר.
שבע שעות עם המנהיג והוראה אחת לציבור
פזשכיאן סיפר כי פגישתו עם המנהיג נמשכה כשבע שעות. לדבריו, השניים דנו במחיה, בתעסוקה, בדיור, בסנקציות ובמצב הביטחוני. ההנחיה המרכזית שקיבל היתה להימנע מפילוג ולשמור על אחדות.
המונח אחדות משמש את שני המחנות למטרות שונות. הרפורמיסטים משתמשים בו כדי להגן על דיפלומטיה שאושרה במוסדות המדינה ולטעון שהתקפות עליה מחלישות את איראן. המחנה השמרני משתמש בו כדי לדרוש צמצום ביקורת בזמן מלחמה והתייצבות מאחורי ההנהגה והכוחות המזוינים.
העימות אינו רק על תוכן ההסכם. הוא גם מאבק על הזכות להסביר לציבור מה הושג. אם ההסדר יוצג כניצחון של השליטה האיראנית בהורמוז, המחנה הביטחוני יוכל לתמוך בו. אם יוצג כפתיחה שנכפתה בידי הצי האמריקני, כל הסכמה עלולה להיתפס ככניעה.
זו אחת הסיבות לריכוז הפיקוד ולהצבת רזאאי בצומת קבלת ההחלטות. המשטר זקוק לדמות המסוגלת לקבוע לא רק את תנאי ההסכם, אלא גם את הסיפור שיסופר עליו בתוך איראן.
הורמוז ובאב אל מנדב הופכים לזירה אחת
העיתונות השמרנית קושרת בין מצר הורמוז לבין באב אל מנדב, המעבר הצר המחבר את הים האדום למפרץ עדן. הורמוז הוא השער למפרץ הפרסי, ואילו באב אל מנדב הוא השער הדרומי לים האדום ולתעלת סואץ.
החיבור בין שני המצרים נועד להציג רשת אזורית של לחץ על תנועת הספנות. באיראן מדגישים כי גם אם ארצות הברית תצליח לפתוח נתיב בהורמוז, היא תתקשה להבטיח את כל שרשרת המסחר אם בעלי בריתה של טהראן ימשיכו לאיים על אוניות בים האדום.
זהו תיאור של תפיסת המחנה השמרני, לא הוכחה לכך שאיראן שולטת בכל פעולות החות'ים או מסוגלת לתאם את שני המצרים באופן מלא. עם זאת, הוא ממחיש שהורמוז אינו נתפס בטהראן כסכסוך ימי מקומי, אלא כחלק ממערכה רחבה יותר על חופש הפעולה האמריקני והישראלי באזור.
מחירי הזהב יורדים, אך הסיכון נשאר
גרם זהב 18 קראט נסחר בכ-18.7 מיליון תומאן, ומטבעת זהב מסוג "אמאם" בכ-186 מיליון תומאן. שני המחירים רשמו ירידה יומית. גם הירידה בשער הדולר בימים האחרונים תרמה לרגיעה מסוימת בשוק המקומי.
הירידה אינה מעידה שהמשבר הסתיים. מחיר הנפט מסוג ברנט נותר מעל 84 דולר לחבית, וחברות ספנות ומבטחים ממשיכים להמתין להוכחה שהמעבר בהורמוז בטוח ויציב.
מחירי הזהב באיראן מושפעים משער המטבע, ממחיר הזהב העולמי ומפרמיית הסיכון המקומית. לכן ירידה יומית יכולה לבטא הפחתה זמנית בפחד מהסלמה, בלי להעיד על הסרת סנקציות או על שיפור בכלכלה הריאלית.
השוק אינו זקוק לעוד הכרזה על פתיחת המצר. הוא זקוק למעבר עקבי של אוניות, לירידה בפרמיות הביטוח וליכולת לבצע תשלומים בין לאומיים.
תורי הדלק בבושהר אינם רק בעיית אספקה
בעיר ובמחוז בושהר שבדרום איראן דווח על תורים ממושכים בתחנות הדלק. בושהר היא מוקד חשוב של תשתיות אנרגיה ונמל, ובה נמצא גם הכור הגרעיני האזרחי הפעיל של איראן.
אחת הסיבות לתורים היא הגבלת כרטיס התחנה ל-15 ליטרים בכל תדלוק. נהג המשתמש בכרטיס הדלק האישי שלו יכול לקבל 45 ליטרים, אך מי שנאלץ להשתמש בכרטיס של התחנה צריך לבצע יותר כניסות כדי לקבל כמות דומה.
המשמעות היא שהתורים אינם מוכיחים בהכרח מחסור כולל בבנזין. חלקם נובע ממנגנון החלוקה ומהניסיון של המדינה לעודד שימוש בכרטיסים אישיים ולפקח על הצריכה.
עם זאת, עבור התושבים ההבדל אינו מהותי. בין שהבעיה נובעת ממחסור ובין שהיא נובעת מכללים מסורבלים, התוצאה היא זמן המתנה ארוך וחוסר אמון ביציבות האספקה.
מאגרי טהראן נשארים מתחת לממוצע
משבר המים מוסיף להכביד על הבירה. לפי נתוני חברת המים האזורית, חמשת הסכרים המספקים מים לטהראן מכילים יחד כ-530 מיליון מטרים מעוקבים. הממוצע הרב שנתי עומד על כ-750 מיליון מטרים מעוקבים.
הפער הוא יותר מ-200 מיליון מטרים מעוקבים. מאגרי ממלו ולאר נמצאים ברמת מילוי של עשרה אחוזים או פחות, ולכן טהראן ממשיכה להיות מוגדרת כאזור הנתון בלחץ מים.
הנתון אינו אומר שהבירה עומדת בפני הפסקה מיידית ומלאה של אספקת המים. הוא כן מצביע על מרווח ביטחון מצומצם ועל תלות גוברת בצמצום צריכה, בהעברת מים ובניהול קפדני של המאגרים.
הפער בין השיח הביטחוני לבין המציאות האזרחית בולט. המדינה משקיעה מאמץ רב בבניית שרשרת פיקוד שתוכל לנהל מלחמה, אך האזרחים מודדים את תפקודה לפי זמינות הדלק, המים והחשמל.
השורה התחתונה
איראן אינה חוזרת לשגרה. היא עוברת ממבנה שנועד להתמודד עם אובדן מפקדים למבנה שנועד לנהל עימות ממושך. איחוד המטה הכללי עם המפקדה המבצעית, החלפת שדרת הפיקוד ומינוי רזאאי מחברים בין החלטה מדינית, תכנון צבאי והפעלת כוח.
בטווח הקצר, ריכוז הסמכויות עשוי להקל על פזשכיאן לקבל אישור להסדר עם עומאן. במקום לתאם בין כמה מוקדי כוח, הוא יוכל להביא את ההצעה למבנה פיקודי מרוכז. בטווח הארוך, אותו ריכוז מגדיל את המחיר של כל פשרה, משום שהיא תיבחן מול האסטרטגיה שעליה הופקדו המפקדים החדשים.
הסתירה בין טראמפ לעראקצ'י אינה נפתרת באמצעות ניסוח דיפלומטי. ארצות הברית מדברת על מצר פתוח ובשליטת הצי שלה. איראן מדברת על נתיב שטרם הוגדר. נתוני הספנות מצביעים על שש אוניות בלבד במקום 130 עד 140.
עד שלא יפורסם מנגנון מוסכם ותירשם עלייה עקבית בתנועת האוניות, אין לראות בהפוגה הסדר ימי יציב. המצר פתוח במידה שמאפשרת מעבר נקודתי, אך כמעט סגור מבחינה מסחרית.
בתוך איראן, הציבור יבחן את ריכוז הכוח באמצעות מדדים אחרים. ירידה יומית במחירי הזהב אינה מקצרת את התור בתחנת הדלק ואינה ממלאת את מאגרי המים. טהראן בונה מחדש את שרשרת הפיקוד, אך טרם הכריעה אם להשתמש בכוח כדי להגיע להסכם או להפוך את מצב החירום למדיניות קבועה.
