כיצד הפך חיזבאללה מארגון שיעי קטן שהוקם בלבנון בשנת 1982 לכוח צבאי ופוליטי בעל השפעה אזורית, ומה היה חלקה של איראן בתהליך? במחקרו "המאבק בין ישראל וחיזבאללה 1982–2020", מנתח שמעון שפירא את התפתחות הארגון, את תפקידם של משמרות המהפכה האיראניים, את מלחמות לבנון ואת השינויים שחלו באסטרטגיה הצבאית של חיזבאללה. המחקר מתאר כיצד התפתח הארגון מכוח גרילה למערכת צבאית המחזיקה במערכי רקטות וטילים, יחידות קומנדו ותשתיות צבאיות, לצד פעילות פוליטית וחברתית נרחבת בתוך לבנון.
מאז הקמתו בשנת 1982 ניצב חיזבאללה במרכז העימות הצבאי בין ישראל ללבנון, אך פעילותו חורגת בהרבה מן הסכסוך שבין שתי המדינות. לאורך השנים התפתח הארגון מכוח שיעי חמוש שפעל נגד הנוכחות הישראלית בדרום לבנון לתנועה צבאית ופוליטית בעלת השפעה רחבה, המקיימת קשרים הדוקים עם הרפובליקה האסלאמית של איראן ומשתתפת במערכות צבאיות מעבר לגבולות לבנון.
במחקר "המאבק בין ישראל וחיזבאללה 1982–2020", שפורסם בשנת 2020 בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מציג שמעון שפירא סקירה היסטורית ואסטרטגית של התפתחות הארגון ושל מאבקו בישראל במשך כמעט ארבעה עשורים.
המחקר מנתח את תפקידה של איראן בהקמת חיזבאללה ובבניית כוחו הצבאי, את היחסים בין ההנהגה הדתית בטהראן לבין מנהיגי הארגון בלבנון, את התפתחות שיטות הלחימה ואת המערכות הצבאיות המרכזיות שבהן היה מעורב. שפירא מבקש להראות כי חיזבאללה אינו רק ארגון לבנוני שהתפתח בתגובה לנוכחות הישראלית בדרום המדינה, אלא גם מרכיב מרכזי במדיניות האזורית של איראן ובמאמציה לבנות כוח צבאי וארגוני הפועל מחוץ לגבולותיה.
הקמת חיזבאללה בשנת 1982: הפרויקט האיראני בלבנון
אחד הנושאים המרכזיים במחקר הוא נסיבות הקמתו של חיזבאללה במהלך מלחמת לבנון הראשונה. שפירא מתאר כיצד המהפכה האסלאמית באיראן בשנת 1979 הובילה לגיבוש מדיניות של ייצוא המהפכה אל מדינות האזור. במסגרת תפיסה זו ביקשה איראן להקים תנועות שיעיות הנאמנות למנהיגותה הדתית והפוליטית, המסוגלות להשפיע על המדינות שבהן הן פועלות ולשמש מכשיר לקידום האינטרסים של טהראן.
לבנון נבחרה לאחד היעדים המרכזיים של המדיניות האיראנית. מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982, היחלשות השלטון המרכזי בביירות ונוכחותם של כוחות זרים במדינה יצרו תנאים שאפשרו לאיראן להרחיב את פעילותה בקרב האוכלוסייה השיעית. המחקר מתאר כיצד איראן שיגרה ללבנון אנשי משמרות המהפכה, שמתוכם נותרו במדינה כ-500 לוחמים ומדריכים לאחר שחלק ניכר מהכוח הוחזר לאיראן. תפקידם היה להקים ולהכשיר ארגון שיעי חדש, שיכיר בסמכותו של האייתוללה רוחאללה ח'ומייני ויפעל בהתאם לעקרונות המהפכה האסלאמית.
שפירא מדגיש כי הקמתו של חיזבאללה התרחשה גם על רקע מחלוקת בתוך החברה השיעית בלבנון. תנועת אמל, שהייתה אז אחד הגופים השיעיים המרכזיים במדינה, לא הייתה מוכנה להכפיף את נאמנותה הלאומית למנהיג איראן. לנוכח זאת החליטה טהראן לסייע בהקמת מסגרת חדשה שתהיה נאמנה באופן ישיר להנהגה האיראנית.
משמרות המהפכה וההנהגה הדתית של חיזבאללה
המחקר מתמקד בתפקידם של אנשי דת שיעים ואנשי משמרות המהפכה בבניית הארגון החדש. שפירא מציג את פעילותו של עלי אכבר מוחתשמי פור, שגריר איראן בדמשק באותה תקופה, כאחד הגורמים המרכזיים בהקמת חיזבאללה. לפי המחקר, מוחתשמי פעל לאחד קבוצות שיעיות שונות בלבנון במסגרת ארגונית אחת, הכפופה להנהגה הדתית בטהראן.
בין הדמויות המרכזיות בתהליך היו צובחי טופילי, עבאס מוסוי ומוחמד יזבכ, שנמנו עם אנשי הדת השיעים שהכירו בסמכותו של ח'ומייני. אנשי דת ופעילים נוספים הצטרפו למסגרת החדשה לאחר שעזבו ארגונים קיימים או התארגנויות מקומיות.
המחקר מתאר את הקמת מועצת השורא של חיזבאללה ואת תפקידה של איראן בעיצוב מבנה ההנהגה של הארגון. שפירא מדגיש כי מרגע הקמתו נשען חיזבאללה על עקרון ולאית אל-פקיה, המכיר בסמכותו הדתית והפוליטית של המנהיג העליון באיראן.
לצד הקמת ההנהגה הפוליטית והדתית, בנו משמרות המהפכה את התשתית הצבאית של הארגון. מחנות אימונים הוקמו באזור בעלבכ שבבקעת הלבנון, ולוחמים צעירים הוכשרו בלחימה, בהפעלת אמצעי חבלה ובפעולות נגד כוחות ישראליים ומערביים. שפירא רואה במעורבות האיראנית מרכיב יסודי בזהותו של חיזבאללה. לשיטתו, אין להבין את הארגון בלי לבחון את הקשר שבין הנהגתו הדתית, כוחו הצבאי ומחויבותו האידאולוגית להנהגת איראן.
עמאד מוע'ניה והמעבר לפעולות טרור בינלאומיות
פרק נרחב במחקר מוקדש לדמותו של עמאד מוע'ניה, שהיה אחד ממעצבי יכולותיו המבצעיות של חיזבאללה. שפירא מתאר את הרקע של מוע'ניה בפעילות ארגונים פלסטיניים בלבנון ואת קשריו עם גורמים שהשתלבו בהמשך במנגנוני המודיעין והמבצעים של איראן. לדבריו, מוע'ניה מילא תפקיד מרכזי ביצירת מערכת מבצעית ששילבה פעילות צבאית בלבנון עם פעולות טרור נגד יעדים ישראליים ומערביים מחוץ למדינה.
המחקר מתייחס לפיגועים שבוצעו נגד כוחות אמריקניים וצרפתיים בביירות בשנת 1983, ובכלל זה הפיגועים נגד שגרירות ארצות הברית ומפקדות הכוחות הבינלאומיים. שפירא מציג את הפעולות הללו כשלב מרכזי בהתפתחות השימוש בפיגועי התאבדות נגד יעדים צבאיים ודיפלומטיים.
לפי המחקר, מוע'ניה פעל באמצעות מסגרות חשאיות שהיו קשורות למנגנוני המודיעין של משמרות המהפכה, וביסס את מעמדו כאחד מאנשי המבצעים הבולטים של הארגון. הספר בוחן גם את השפעת שיטות הפעולה שפותחו בתקופה זו על התפתחותו של חיזבאללה. שפירא מדגיש כי השימוש בפיגועי התאבדות, בפעולות חטיפה ובמבצעים חשאיים העניק לארגון יכולת לפגוע ביריביו גם כאשר נחיתותו הצבאית הייתה משמעותית.
שנות התשעים: חסן נצראללה והמאבק נגד צה"ל בדרום לבנון
אחד השינויים המרכזיים בתולדות חיזבאללה התרחש בשנת 1992, לאחר שישראל חיסלה את מזכ"ל הארגון עבאס מוסוי. שפירא מנתח את ההשלכות של החיסול וטוען כי ההחלטה הישראלית הייתה שגויה מבחינה אסטרטגית, משום שהיא הובילה לתגובה חריפה ולהתרחבות דפוסי הפעולה של הארגון.
לאחר חיסול מוסוי החל חיזבאללה לשגר רקטות לעבר יישובים בשטח ישראל, ובמרץ 1992 בוצע הפיגוע נגד שגרירות ישראל בבואנוס איירס. המחקר מייחס את תכנון הפיגוע לעמאד מוע'ניה ולגורמי המודיעין האיראניים. באותה תקופה התמנה חסן נצראללה למזכ"ל חיזבאללה והחל להוביל את הארגון במאבקו נגד הנוכחות הישראלית בדרום לבנון. שפירא מתאר כיצד חיזבאללה הרחיב את יכולות הגרילה שלו, פיתח שיטות למארבים ולהפעלת מטענים ושילב פעילות צבאית עם מערכה פסיכולוגית נגד ישראל.
המחקר מתייחס גם להתפתחות יכולות המודיעין והטכנולוגיה של הארגון. אחת הדוגמאות היא הפעולה באנצריה בספטמבר 1997, שבה נהרגו 11 לוחמי שייטת 13. לפי הניתוח שמציג שפירא, חיזבאללה הצליח להשתמש במידע שנאסף משידורי כלי טיס ישראליים כדי להיערך לפעולת הכוח ולהציב מארבים. באמצעות אירועים אלה מבקש המחבר להמחיש כיצד הפך חיזבאללה מארגון גרילה קטן למערכת צבאית המסוגלת לבצע פעולות מורכבות ולהתמודד עם צה"ל גם במישור המודיעיני והתודעתי.
נסיגת ישראל מלבנון בשנת 2000 והשלכותיה
המחקר מקדיש מקום משמעותי לנסיגת צה"ל מדרום לבנון במאי 2000 ולדרך שבה פורשה הנסיגה בידי חיזבאללה. שפירא מתאר כיצד הצליח הארגון לאורך שנות התשעים להגביר את הלחץ הצבאי על כוחות צה"ל וצבא דרום לבנון, תוך שילוב בין התקפות על מוצבים, מארבים, פעילות חבלה ולוחמה פסיכולוגית.
עם נסיגת ישראל נתפס חסן נצראללה בעיני חלקים נרחבים מהציבור הלבנוני והערבי כמנהיג שהצליח להביא לסיום הנוכחות הצבאית הישראלית בדרום לבנון. לפי המחקר, ההישג חיזק את מעמדו של חיזבאללה בלבנון והעמיק את הקשר בינו לבין ההנהגה האיראנית. ואולם, נסיגת ישראל לא הביאה לסיום העימות. חיזבאללה המשיך לטעון כי ישראל מחזיקה בשטחים שעליה לפנות, ובמיוחד בחוות שבעא, והשתמש בטענה זו כהצדקה להמשך פעילותו הצבאית.
באוקטובר 2000 חטף חיזבאללה שלושה חיילים ישראלים בגבול הצפון. שפירא מנתח את התגובה הישראלית ואת האופן שבו פירש אותה נצראללה, שסבר כי ישראל נרתעת מחידוש הלחימה בלבנון. המחקר מתייחס בהקשר זה לתפיסת "קורי העכביש" שטיפח נצראללה, שלפיה החברה הישראלית רגישה לאבדות ואינה מוכנה לעמוד במלחמה ממושכת. לדברי שפירא, תפיסה זו השפיעה על חישוביו של חיזבאללה בשנים שלאחר הנסיגה.
מלחמת לבנון השנייה והמעבר למערכה נגד העורף הישראלי
ביולי 2006 חטף חיזבאללה שני חיילים ישראלים בגבול לבנון, פעולה שהובילה לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. שפירא מתאר את החלטת הארגון לבצע את החטיפה ואת ציפיותיו של נצראללה לתגובה ישראלית מוגבלת, בדומה לאירועים קודמים. בפועל, ישראל הגיבה במערכה צבאית נרחבת שנמשכה 33 ימים וכללה תקיפות אוויריות, פעילות קרקעית ופגיעה בתשתיות צבאיות ואזרחיות בלבנון.
המחקר בוחן את ההתמודדות של חיזבאללה עם התקיפות הישראליות, את השימוש במערכי רקטות ואת הפגיעה בעורף הישראלי. לפי שפירא, המלחמה המחישה כי חיזבאללה מסוגל להמשיך להפעיל כוח אש נגד ישראל גם כאשר הוא סופג פגיעות משמעותיות במערכיו הצבאיים.
בתום המלחמה הכריז נצראללה על "ניצחון אלוהי", בעוד שבישראל התפתח דיון ציבורי נרחב על תוצאות המערכה ועל אופן ניהולה. שפירא מדגיש כי שני הצדדים הפיקו לקחים שונים מן העימות, וכי לקחים אלה השפיעו על ההיערכות הצבאית שלהם בשנים שלאחר מכן. לפי המחקר, חיזבאללה הסיק כי עליו להרחיב את יכולות הפגיעה בעומק ישראל, להגדיל את היקף הטילים והרקטות שברשותו ולפתח כוחות קרקעיים שיוכלו לבצע גם פעולות התקפיות.
מהגנה להתקפה: הקמת כוח רדואן
אחד השינויים החשובים שהמחקר מזהה בתפיסת הלחימה של חיזבאללה הוא המעבר מהתמקדות בהגנה על שטח לבנון ובירי לעבר ישראל לפיתוח יכולת של תקיפה קרקעית בתוך שטח ישראל. שפירא מתאר כיצד לאחר מלחמת לבנון השנייה החלו מפקדי חיזבאללה לבנות יחידות עילית חדשות, שנועדו לפעול במתארים מורכבים ולבצע משימות התקפיות. מסגרות אלה התפתחו בהמשך לכוח המיוחד שנודע בשם "כוח רדואן", על שם הכינוי המבצעי של עמאד מוע'ניה.
לפי המחקר, הכוח מנה בתקופת ההיערכות המתוארת כ-5,000 לוחמים שנבחרו בקפידה ועברו הכשרות קומנדו באיראן. האימונים כללו היערכות לפעולה בשטח אויב ולכיבוש יעדים בתוך שטח ישראל.
המחקר מציין כי כבר בשנת 2011 גיבש חיזבאללה תוכנית מבצעית לכיבוש אזורים בגליל במקרה של מלחמה. לפי התיאור המובא בו, תוכנן להפעיל כמה מסגרות לוחמות, שכל אחת מהן תיועד לאזור אחר בצפון ישראל.
שפירא מתייחס גם למערך המנהרות שבנה חיזבאללה לאורך גבול הצפון. בדצמבר 2018 חשפה ישראל שש מנהרות שחצו משטח לבנון לשטח ישראל והשמידה אותן במסגרת פעילות צה"ל.
לשיטת המחבר, המנהרות ותוכניות החדירה לגליל ממחישות שינוי יסודי בתפיסתו הצבאית של חיזבאללה. הארגון אינו מסתפק עוד ביצירת הרתעה באמצעות טילים, אלא מבקש לפתח יכולת להעביר את המלחמה לשטח ישראל ולפגוע ביישובים וביעדים אסטרטגיים מצדו הישראלי של הגבול.
מלחמת האזרחים בסוריה והמעורבות הישירה של איראן
המחקר מתייחס בהרחבה למעורבותו של חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה, שהחלה בשנת 2011. שפירא טוען כי ההחלטה לשלוח את כוחות הארגון למלחמה בסוריה לא התקבלה באופן עצמאי בביירות, אלא נבעה מהחלטתה של ההנהגה האיראנית לפעול להצלת משטרו של בשאר אסד.
חיזבאללה הצטרף למערכה באופן נרחב בשנת 2013, וכוחותיו השתתפו בקרבות לצד הצבא הסורי, משמרות המהפכה ומיליציות שיעיות נוספות. המחקר מתאר כיצד הלחימה בסוריה חייבה את חיזבאללה להפעיל מסגרות צבאיות גדולות וללמוד שיטות לחימה שלא נדרש להן בהיקף דומה במערכות הקודמות.
לפי הנתונים המובאים במחקר, בשנים 2013 עד 2019 איבד חיזבאללה כ-2,000 לוחמים ונפצעו יותר מ-8,000 מאנשיו. המספרים הללו משקפים את ההערכות שהציג המחבר ביחס לתקופה שנחקרה.
המחקר מצביע על כך שהאבדות הכבדות עוררו ביקורת בתוך החברה השיעית בלבנון. חלק מהגורמים שהתנגדו למעורבות בסוריה טענו כי חיזבאללה נלחם למען אינטרסים איראניים ולא למען הגנת לבנון. מנגד, שפירא מדגיש כי המערכה בסוריה העניקה לחיזבאללה ניסיון מבצעי נרחב בלחימה בשטח בנוי, בכיבוש יעדים ובהפעלת יחידות גדולות. לדבריו, ניסיון זה חיזק את יכולותיו הצבאיות של הארגון והגדיל את האיום הפוטנציאלי שהוא מציב בפני ישראל.
פרויקט הטילים המדויקים והאיום על העורף הישראלי
אחד הפרקים המרכזיים במחקר מוקדש להתפתחות מערך הרקטות והטילים של חיזבאללה ולמעורבותה של איראן בבנייתו. שפירא מתאר כיצד לאחר מלחמת לבנון השנייה השקיעה איראן מאמצים נרחבים בהגדלת מלאי הטילים של חיזבאללה ובהרחבת טווחי הפעולה שלהם. אחד הגורמים המרכזיים בתהליך היה קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, שפעל לחיזוק יכולותיו הצבאיות של הארגון.
המחקר מצביע על כך שהשלב הבא בהתעצמות היה פיתוח יכולות דיוק לטילים, במטרה לאפשר פגיעה ממוקדת בתשתיות צבאיות ואזרחיות בעומק ישראל.
לפי ההערכות שהציג שפירא בשנת 2020, בידי חיזבאללה היו כ-130 אלף רקטות וטילים בטווחים שונים. המחקר מתייחס גם לטילי פאתח 110 ולטילים מתקדמים נוספים, שחלקם מיועדים לפגיעה במטרות הנמצאות במרחק מאות קילומטרים. שפירא מתאר את המאמצים הישראליים לסכל את פרויקט הדיוק באמצעות תקיפות של משלוחי נשק ומתקני ייצור בסוריה, ובהמשך באמצעות פעולות נגד תשתיות שהועברו ללבנון.
לדבריו, ישראל הגדירה את התפתחות יכולת הטילים המדויקים של חיזבאללה כאיום משמעותי, משום שהיא עלולה לאפשר לארגון לפגוע במתקנים אסטרטגיים, בבסיסים צבאיים ובתשתיות חיוניות בתוך ישראל. המחקר מדגיש כי הנתונים על היקף הנשק ומיקומו משקפים את ההערכות שהיו זמינות בעת פרסומו בשנת 2020, ואינם מתיימרים לתאר את סדר הכוחות של חיזבאללה בתקופות מאוחרות יותר.
תשתיות צבאיות בסביבה אזרחית
המחקר מתייחס גם לטענות הישראליות בדבר הצבתם של אמצעי לחימה ומתקנים צבאיים של חיזבאללה בתוך אזורים מאוכלסים בלבנון. שפירא מציג פרסומים על מתקני שיגור, אחסון וייצור טילים שנמצאו, לפי טענת ישראל, בקרבת בנייני מגורים, מוסדות חינוך, מתקנים רפואיים ותשתיות אזרחיות.
המחקר מתייחס במיוחד לחשיפות שביצעה ישראל בשנת 2020, ובהן נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם, שבמסגרתו הציג מיקומים של מתקנים שלטענת ישראל שימשו את פרויקט הטילים המדויקים של חיזבאללה. שפירא מציין כי חיזבאללה הכחיש את הטענות ופעל להציג בפני התקשורת בלבנון תמונה שונה של המתקנים שישראל הצביעה עליהם.
לפי ניתוחו של המחבר, הצבת תשתיות צבאיות בתוך אוכלוסייה אזרחית מקשה על ישראל לפעול נגדן, בשל הסיכון לפגיעה באזרחים וההשלכות המדיניות והמשפטיות של תקיפות באזורים מאוכלסים. שפירא רואה בכך מרכיב מרכזי באסטרטגיית הלחימה של חיזבאללה, המבקש לשלב את כוחו הצבאי בתוך הסביבה האזרחית שבה הוא פועל.
חיזבאללה וההשתלטות על מוסדות המדינה הלבנונית
לצד ההתפתחות הצבאית, המחקר בוחן את מעמדו הפוליטי של חיזבאללה בתוך לבנון. שפירא מתאר כיצד החל הארגון להשתלב במערכת הפרלמנטרית בשנות התשעים, ובהמשך הרחיב את פעילותו במסגרת מוסדות השלטון הלבנוניים.
לפי המחקר, שילוב הפעילות הפוליטית עם החזקת כוח צבאי עצמאי העניק לחיזבאללה יתרון על פני מפלגות אחרות בלבנון. הארגון הצליח לפתח השפעה על קבלת ההחלטות במדינה, תוך שמירה על מערך צבאי שאינו כפוף באופן מלא למוסדות המדינה.
המחבר מתייחס גם למערכת הרווחה, החינוך, הבריאות והתרבות שפיתח חיזבאללה בקרב האוכלוסייה השיעית. לדבריו, מוסדות אלה אפשרו לארגון לבסס תמיכה חברתית וליצור מערכת של קשרים כלכליים ופוליטיים שחיזקה את מעמדו לאורך השנים.
שפירא טוען כי התהליך תרם להיחלשותה של המדינה הלבנונית ולהעמקת השפעתה של איראן על מוסדותיה. לשיטתו, המערכת הפוליטית הלבנונית מתקשה לקבל החלטות אסטרטגיות בניגוד לעמדת חיזבאללה, במיוחד בסוגיות הקשורות לביטחון וליחסים עם ישראל.
המחקר מציג את ההתפתחות הזאת כחלק מאסטרטגיה איראנית רחבה יותר, המבקשת להקים במזרח התיכון ארגונים חמושים בעלי בסיס חברתי ופוליטי, המסוגלים להשפיע על מדינותיהם ובמקביל לקדם את האינטרסים האזוריים של טהראן.
מה ניתן ללמוד מארבעה עשורים של עימות?
בחלקו המסכם של המחקר מציג שפירא את ההתפתחות ההיסטורית של חיזבאללה כתהליך שבו שולבו בהדרגה כמה מרכיבים: אידאולוגיה שיעית מהפכנית, קשרים עמוקים עם איראן, פעילות פוליטית בלבנון, מערכות רווחה וחינוך ויכולת צבאית מתקדמת.
לדבריו, חיזבאללה עבר במהלך השנים שינויים משמעותיים בשיטות הפעולה שלו. בתחילת דרכו התמקד הארגון בפעולות גרילה, בפיגועי התאבדות ובמאבק נגד הנוכחות הישראלית בלבנון. בהמשך פיתח יכולות של מלחמה סדירה יותר, מערכי רקטות וטילים, מודיעין, לוחמה תת קרקעית ויחידות התקפיות.
אחד הלקחים המרכזיים של המחקר הוא שאין לראות בחיזבאללה רק ארגון מקומי. לפי שפירא, פעילותו הצבאית והמדינית קשורה באופן הדוק לאסטרטגיה האיראנית, ולכן שינויים ביחסים בין איראן לישראל, במצב הפנימי בלבנון או במאזן הכוחות באזור עשויים להשפיע באופן ישיר על הסיכון לעימות נוסף.
המחבר מדגיש גם את התפתחות יכולות התקיפה של הארגון. חיזבאללה אינו מסתפק, לפי המחקר, בהרתעה באמצעות ירי רקטות, אלא בונה יכולת לפגיעה ממוקדת בעומק ישראל ולפעולה קרקעית בתוך שטחה.
במסקנתו, שפירא מזהיר כי אף שבשנת 2020 היה לשני הצדדים אינטרס להימנע ממלחמה כוללת, התעצמותו של חיזבאללה והניסיונות הישראליים למנוע ממנו להשיג יכולות צבאיות מתקדמות עלולים להביא להסלמה גם ללא החלטה מתוכננת מראש לצאת למלחמה.
מחקר על ההתפתחות הצבאית והפוליטית של חיזבאללה
"המאבק בין ישראל וחיזבאללה 1982–2020" מציג סקירה של כמעט ארבעה עשורים של עימות, באמצעות שילוב בין מחקר היסטורי, ניתוח צבאי ובחינת היחסים בין איראן, חיזבאללה והמערכת הפוליטית בלבנון.
המחקר בוחן את ראשיתו של חיזבאללה כתנועה שיעית הנתמכת בידי משמרות המהפכה, את המאבק נגד צה"ל בדרום לבנון, את השלכות הנסיגה הישראלית בשנת 2000, את מלחמת לבנון השנייה ואת השינויים שחלו ביכולותיו הצבאיות בעקבות מעורבותו במלחמת האזרחים בסוריה.
באמצעות תיאור תפקידם של מנהיגים ומפקדים מרכזיים, ובהם רוחאללה ח'ומייני, עלי ח'מנהאי, חסן נצראללה, עמאד מוע'ניה וקאסם סולימאני, מבקש שמעון שפירא להראות כיצד התפתח הארגון והפך לאחד המרכיבים המרכזיים במערך הכוח האזורי של איראן.
המחקר, שפורסם בשנת 2020, מהווה מקור להבנת ההתפתחות ההיסטורית של חיזבאללה ואת מאפייני האיום שהציב בפני ישראל באותה תקופה. הוא מיועד לחוקרים, לאנשי ביטחון, לדיפלומטים, למקבלי החלטות ולאנשי אקדמיה המבקשים להעמיק בהיסטוריה של העימות בין ישראל לחיזבאללה ובקשר שבין לבנון, איראן וביטחון ישראל.