התראות

צורכי הביטחון של ישראל לקראת הסדר מדיני עם הפלשתינאים

ספר מחקרים בעריכת דן דייקר בוחן את צורכי הביטחון של ישראל לקראת הסדר מדיני, גבולות בני הגנה, פירוז המדינה הפלסטינית, בקעת הירדן והסדרי הביטחון
כריכת הספר "צורכי הביטחון של ישראל לקראת הסדר מדיני עם הפלשתינאים"
כריכת הספר "צורכי הביטחון של ישראל לקראת הסדר מדיני עם הפלשתינאים"

תוכן העניינים

האם הסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים יכול להבטיח שלום לאורך זמן ללא גבולות בני הגנה, פירוז אפקטיבי ושליטה ישראלית במרחבים אסטרטגיים? בספר "צורכי הביטחון של ישראל לקראת הסדר מדיני עם הפלשתינאים", בעריכת דן דייקר, מציגים בכירים לשעבר במערכת הביטחון הישראלית את התנאים הביטחוניים הנדרשים, לדעתם, להסדר שלום יציב. המחקר בוחן את החשיבות האסטרטגית של בקעת הירדן, את הסכנות שבנסיגה לקווי 1967, את הדרישה לפירוז המדינה הפלסטינית העתידית ואת הצורך בשמירה על יכולות מודיעין ושליטה במרחב האווירי. לצד זאת, הוא מנתח את מגבלותיהם של כוחות בינלאומיים ואת התפתחות האיומים הצבאיים והטרוריסטיים במזרח התיכון.

מאז מלחמת ששת הימים ניצבת שאלת הגבולות וההסדרים הביטחוניים במרכז המשא ומתן המדיני בין ישראל לבין הפלסטינים. לאורך השנים הוצעו מתווים שונים להסדרי קבע, שכללו נסיגות טריטוריאליות, פירוז, נוכחות בינלאומית ומנגנוני פיקוח שנועדו להבטיח את ביטחונם של הצדדים. ואולם, השאלה אם הסדרים כאלה מסוגלים להעניק לישראל יכולת הגנה מספקת נותרה אחת הסוגיות השנויות ביותר במחלוקת.

בספר "צורכי הביטחון של ישראל לקראת הסדר מדיני עם הפלשתינאים", שפורסם בשנת 2010 בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מציגים שורה של בכירים לשעבר במערכת הביטחון והדיפלומטיה הישראלית ניתוח של האתגרים הביטחוניים העומדים בפני ישראל במסגרת הסדר מדיני עתידי.

הספר, שנערך בידי דן דייקר, כולל הקדמה מאת רב-אלוף (מיל') משה יעלון ומאמרים של אלוף (מיל') עוזי דיין, ד"ר דורי גולד, תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, אלוף (מיל') אהרון זאבי פרקש, תא"ל (מיל') אודי דקל, אלוף (מיל') גיורא איילנד ואלוף (מיל') יעקב עמידרור. כל אחד מהחוקרים מתמקד במרכיב אחר של תפיסת הביטחון הישראלית, החל מהגיאוגרפיה של גבולות המדינה ועד לאיומי רקטות, הגנה אווירית, פירוז והפעלת כוחות בינלאומיים.

מסקנתו המרכזית של הקובץ היא שביטחונה של ישראל אינו יכול להתבסס על הסכם מדיני בלבד. לטענת המחברים, כל הסדר חייב לכלול תנאים שיאפשרו לישראל להתמודד עם הפרת ההסכם, עם שינויים פוליטיים במדינות השכנות ועם התפתחות איומים צבאיים שלא ניתן לצפות במדויק בעת החתימה.

משה יעלון: שלום חייב להתבסס על צורכי הביטחון של ישראל

בהקדמתו לספר מציג רב-אלוף (מיל') משה יעלון את התפיסה שלפיה ביטחון הוא תנאי מוקדם לשלום יציב, ולא תוצאה שניתן להבטיח רק באמצעות חתימה על הסכמים.

יעלון מנתח את התפתחות המדיניות הישראלית מאז מלחמת ששת הימים וטוען כי במשך שנים פעלו ממשלות ישראל מתוך ההנחה שיש להעניק קדימות לצורכי הביטחון בעת קביעת גבולותיה של המדינה. לדבריו, גישה זו עמדה בבסיס תפיסת הגבולות בני ההגנה שהתגבשה לאחר 1967 והנחתה מנהיגים ישראלים בעלי עמדות פוליטיות שונות.

המחקר מתייחס לעמדתו של יצחק רבין, שלפי ניתוחו של יעלון ביקש לקדם הסדר מדיני עם הפלסטינים, אך לא היה מוכן לוותר על גבולות שיאפשרו לישראל להגן על עצמה. יעלון רואה בתוכנית אלון ובתפיסת השליטה בבקעת הירדן דוגמאות לגישה שלפיה ניתן לשלב פשרה מדינית עם שמירה על מרחבים ביטחוניים חיוניים.

לדבריו, במהלך שנות התשעים חל שינוי בתפיסה המדינית הישראלית. במסגרת תהליך אוסלו התחזק הרעיון שלפיו הסכם שלום יוכל להפחית את האיומים הביטחוניים ולהפוך חלק מהדרישות הטריטוריאליות למיותרות.

יעלון חולק על תפיסה זו וטוען כי ההתפתחויות שלאחר הסכמי אוסלו, ובהן האינתיפאדה השנייה, ההתנתקות מרצועת עזה והמשך פעילותם של ארגוני טרור, המחישו את מגבלות ההסתמכות על התחייבויות מדיניות.

מבחינתו, הסדר שלום אינו יכול להצליח רק באמצעות מפגשים בין מנהיגים וחתימה על מסמכים. הוא מחייב שינוי עמוק בחינוך, בתרבות הפוליטית וביחס הציבורי לאלימות ולזכות קיומה של ישראל. ללא שינוי כזה, טוען יעלון, הסכם מדיני עלול להישאר מסגרת פורמלית שאינה מבטיחה יציבות.

גבולות בני הגנה: מדוע הגיאוגרפיה עדיין קובעת?

במאמרו בוחן אלוף (מיל') עוזי דיין את מאפייניה הגיאוגרפיים של ישראל ואת המשמעות הצבאית של נסיגה לקווי שביתת הנשק שקדמו למלחמת ששת הימים.

דיין מדגיש כי ישראל היא מדינה קטנה וצרה, שחלק גדול מאוכלוסייתה ומתשתיותיה הלאומיות מרוכז במישור החוף. לפי הנתונים המובאים במחקר, בעת פרסומו התגוררו כ-70% מאוכלוסיית המדינה ברצועת החוף, שבה היו מרוכזים גם כ-80% מכושר הייצור התעשייתי שלה.

המשמעות הביטחונית, לדבריו, נובעת מן הקרבה בין מרכזי האוכלוסייה והתשתיות לבין רכס הרי יהודה ושומרון. האזורים ההרריים מעניקים יתרון טופוגרפי למי שמחזיק בהם, משום שהם שולטים על חלקים נרחבים ממישור החוף ועל מתקנים אסטרטגיים, ובהם נמל התעופה בן גוריון, כביש 6, מוביל המים הארצי וקווי מתח גבוה.

דיין מצביע על כך שישראל נשענת במידה רבה על מערך המילואים שלה, אשר נדרש לזמן כדי להשלים גיוס, להצטייד ולהגיע למרחבי הלחימה. לדבריו, גבולות בני הגנה צריכים לאפשר לכוחות הסדירים של צה"ל לעכב מתקפה רחבת היקף עד להשלמת גיוס המילואים, ובהמשך להעניק לצבא עומק הדרוש לניהול מערכה הגנתית.

המחקר מתייחס גם לאיומי טרור, רקטות וטילים, ומדגיש כי גבולות אינם נבחנים רק מול אפשרות של מתקפה קונבנציונלית מצד צבא סדיר. דיין טוען כי המאפיינים הגיאוגרפיים של ישראל מחייבים שמירה על מרחבים שיקשו על גורמים עוינים להתבסס בקרבת ריכוזי האוכלוסייה ויאפשרו לצה"ל לבלום איומים לפני שיגיעו למרכז המדינה.

בקעת הירדן כגבול הביטחון המזרחי

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא החשיבות האסטרטגית של בקעת הירדן ושל המורדות המזרחיים של רכס הרי יהודה ושומרון. עוזי דיין מציג את בקעת הירדן כמחסום טבעי המפריד בין מישור החוף לבין המרחב שממזרח לנהר הירדן. הפרשי הגבהים בין הבקעה לבין רכס ההרים יוצרים יתרון משמעותי לכוח המגן, משום שהם מצמצמים את האפשרויות לתנועה של כוחות גדולים דרך השטח.

לפי המחקר, כוח צבאי המנסה לנוע ממזרח למערב נדרש לעבור דרך מספר מצומצם של מעברים מרכזיים. השליטה במעברים אלה ובשטחים השולטים עליהם מאפשרת לכוח מגן לזהות איומים, לרכז כוחות ולנהל קרב הגנה בתנאים גיאוגרפיים נוחים יותר.

דיין מדגיש כי יש לבחון את בקעת הירדן לא רק כקו גבול, אלא כחלק ממערכת הגנה הכוללת גם את המורדות שממערב לה. לדבריו, שליטה בנהר הירדן בלבד אינה מבטיחה את היתרון הצבאי שמספק רכס ההר.

הספר מתייחס גם לחוסר היציבות האפשרי במזרח התיכון. אף שהסכם השלום עם ירדן והיחלשות האיום הקונבנציונלי העיראקי שינו את תמונת האיומים, המחברים מזהירים כי מציאות פוליטית וביטחונית עלולה להשתנות, ולכן אין לבסס את גבולותיה של ישראל רק על הערכת המצב הנוכחית.

מסקנתו של דיין היא שבכל הסדר מדיני עתידי צריכה ישראל להבטיח לעצמה מרחב ביטחוני הנשען על נהר הירדן, על בקעת הירדן ועל השטחים השולטים עליה ממערב.

החלטה 242 והעמדה האמריקנית כלפי גבולות ישראל

במאמרו בוחן ד"ר דורי גולד את התפתחות המדיניות האמריקנית ביחס לגבולותיה של ישראל ואת המשמעות המשפטית והמדינית של החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.

החלטה 242, שהתקבלה בנובמבר 1967, הפכה לאחד הבסיסים המרכזיים למשא ומתן המדיני בין ישראל לשכנותיה. גולד מנתח את ניסוחה וטוען כי הנוסח האנגלי של ההחלטה אינו מחייב נסיגה ישראלית מלאה לקווי שביתת הנשק משנת 1949, אלא מאפשר קביעת גבולות בטוחים ומוכרים במסגרת הסדר מדיני.

המחקר מתייחס לעמדות שהציגו גורמים בכירים בממשל האמריקני לאחר מלחמת ששת הימים, ובהם יו"ר המטות המשולבים של ארצות הברית, הגנרל ארל ווילר. גולד מציג את הערכותיהם של גורמי הביטחון האמריקניים כבסיס להבנה שלפיה ישראל זקוקה לשינויים טריטוריאליים מסוימים כדי להבטיח את יכולתה להתגונן.

חלק מרכזי נוסף במאמר מוקדש למכתב ששלח הנשיא ג'ורג' וו. בוש לראש הממשלה אריאל שרון באפריל 2004. גולד מציג את המכתב כעדות להכרה אמריקנית בצורך הישראלי בגבולות בטוחים ובני הגנה ובהתחשבות במציאות שנוצרה בשטח לאחר 1967.

המחבר בוחן גם את השינויים בגישה האמריקנית במסגרת המשאים ומתנים שהתקיימו בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים. הוא מתייחס למתווה קלינטון, להמשך הדיונים בתקופת ממשל בוש ולשאלות שהתעוררו עם כניסתו של ברק אובמה לבית הלבן.

מסקנתו של גולד היא שהדרישה הישראלית לגבולות בני הגנה אינה מתבססת רק על שיקולים פנימיים של מערכת הביטחון, אלא גם על פרשנות מדינית ומשפטית שזכתה לאורך השנים לתמיכה מצד גורמים מרכזיים בארצות הברית.

יוסי קופרווסר: ביטחון מול מגוון איומים צבאיים ולא צבאיים

במאמרו בוחן תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר את מגוון האיומים שעלולים להשפיע על ביטחונה של ישראל במסגרת הסדר מדיני.

קופרווסר מדגיש כי האתגרים הביטחוניים אינם מוגבלים לאפשרות של מתקפה צבאית ישירה. לצד האיום הקונבנציונלי קיימים איומי טרור, ירי רקטות וטילים, מאמצים לפגיעה באוכלוסייה האזרחית וניסיונות להגביל את חופש הפעולה של צה"ל באמצעות לחץ מדיני ובינלאומי.

לפי המחקר, ארגוני טרור עשויים לפעול מתוך אזורים אזרחיים ולהשתמש בנוכחות אוכלוסייה בלתי מעורבת כדי להקשות על תגובת ישראל. קופרווסר טוען כי במקרים כאלה מטרתם אינה רק לגרום לנזק צבאי, אלא גם לפגוע ביכולתה של ישראל להפעיל כוח ולהגן על אזרחיה.

המחבר מדגיש את החשיבות של שמירת חופש הפעולה המודיעיני והמבצעי של צה"ל. לדבריו, הסדרים שיגבילו את יכולתה של ישראל למנוע התארגנות טרור, לאסוף מידע או לפעול נגד איומים מתפתחים עלולים להחליש את ביטחונה גם כאשר הם מוצגים כחלק ממסגרת מדינית מוסכמת.

עם זאת, קופרווסר אינו מציג פתרון צבאי בלבד. הוא טוען כי אחד התנאים החשובים ביותר להסדר יציב הוא יצירת תרבות שלום שבמסגרתה תכיר ההנהגה הפלסטינית בזכותה של ישראל להתקיים בביטחון כמדינת הלאום של העם היהודי.

לפי גישתו, פירוז והסדרי ביטחון צריכים להשתלב עם מאבק בהסתה, עם שינוי בתוכני החינוך ועם בניית מנגנונים שימנעו תמיכה בארגוני טרור. רק שילוב בין מרכיבים ביטחוניים לבין שינוי חברתי ופוליטי יוכל, לדעתו, לתרום להסדר יציב לאורך זמן.

מדינה פלסטינית מפורזת: מהם התנאים למניעת איום על ישראל?

אחד המאמרים המרכזיים בספר נכתב בידי אלוף (מיל') אהרון זאבי פרקש, לשעבר ראש אמ"ן, והוא עוסק בשאלת פירוזה של מדינה פלסטינית עתידית. זאבי פרקש מסביר כי פירוז אינו יכול להסתכם בהצהרה כללית שלפיה המדינה הפלסטינית לא תחזיק צבא סדיר. לשיטתו, פירוז אפקטיבי מחייב מניעת התפתחות של איומים ביטחוניים מכל סוג, ובהם הקמת תשתיות צבאיות, ייצור אמצעי לחימה, הברחות נשק והקמת מסגרות חמושות העלולות לפעול נגד ישראל.

המחקר מתייחס למחלוקות שהתעוררו במהלך המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים סביב סוגי הנשק שיורשו לכוחות הביטחון הפלסטיניים. לפי זאבי פרקש, גורמים פלסטיניים ביקשו לשמור בידיהם אמצעים כגון מרגמות, מטולי רקטות נגד טנקים וכלי רכב משוריינים, בטענה שהם נדרשים לצורכי ביטחון פנים ולהגנה על השלטון.

המחבר מדגיש כי במציאות שבה ארגוני טרור מסוגלים לייצר ולהבריח רקטות ואמצעי לחימה באמצעים פשוטים יחסית, לא ניתן להסתפק בפיקוח על מערכות נשק כבדות בלבד. פירוז מחייב גם יכולת לאתר בתי מלאכה, מחסני נשק, רשתות הברחה ותשתיות לייצור אמצעי לחימה.

זאבי פרקש מצביע על חופש הפעולה של צה"ל ביהודה ושומרון כאחד הגורמים שהגבילו את התפתחות מערכי הרקטות באזור בשנים שקדמו לפרסום המחקר. לדבריו, יכולת הפעולה הישראלית אפשרה לפגוע בהתארגנויות טרור לפני שהשלימו את הכנותיהן.

המחקר מדגיש גם את הקושי בהפעלת הרתעה מול ארגונים שאינם כפופים לשלטון מרכזי יציב. זאבי פרקש מתייחס למאבק בין פת"ח לחמאס ולהתפתחויות ברצועת עזה כדוגמאות למצבים שבהם ממשלה פלסטינית עלולה שלא לשלוט באופן מלא בכל הגורמים החמושים הפועלים בשטחה.

מסקנתו היא שכל הסכם פירוז חייב לכלול מנגנוני אכיפה ופיקוח שיתייחסו לא רק לנשק ולכוחות הביטחון הרשמיים, אלא גם לארגונים ולתשתיות העלולים להתפתח מחוץ למערכת השלטונית.

השליטה במרחב האווירי ובספקטרום האלקטרומגנטי

תא"ל (מיל') אודי דקל מקדיש את מאמרו לחשיבות השליטה במרחב האווירי שמעל ישראל ויהודה ושומרון, ולצורך בתיאום השימוש בתדרים ובמערכות תקשורת. דקל מסביר כי ממדיה המצומצמים של ישראל מציבים אתגר מיוחד בתחום ההגנה האווירית. לפי המחקר, המרחק בין נהר הירדן לים התיכון הוא כארבעים מיל ימיים בלבד, ומטוס קרב מסוגל לחצות את המרחב בפרק זמן קצר מאוד.

במציאות זו, לדבריו, חלוקת המרחב האווירי בין ישראל למדינה פלסטינית עתידית עלולה ליצור קשיים משמעותיים ביכולת להתריע על חדירה אווירית וליירט כלי טיס עוין. המחקר מתייחס גם לנמל התעופה בן גוריון, שמסלולי ההמראה והנחיתה שלו נמצאים בקרבת השטחים ההרריים של יהודה ושומרון. דקל מצביע על החשש מפני הפעלת אמצעי לחימה נגד מטוסים אזרחיים בשלבי ההמראה והנחיתה.

נושא נוסף שנבחן הוא השליטה בספקטרום האלקטרומגנטי, כלומר בתדרים המשמשים למערכות תקשורת, מכ"ם, תעופה ופעילות צבאית. דקל מסביר כי בשל הקרבה הגיאוגרפית בין השטחים, הפעלה בלתי מתואמת של מערכות תקשורת עלולה ליצור הפרעות למערכות אזרחיות וביטחוניות בישראל.

עם זאת, מאמרו אינו שולל את האפשרות לקיים תעופה אזרחית פלסטינית. דקל מציע מסגרת שבה יישמר מרחב אווירי מתואם, ישראל תמשיך להחזיק באחריות המרכזית לפיקוח ולביטחון, והצד הפלסטיני יקבל אפשרות להפעיל תעופה אזרחית בהתאם לכללי בטיחות וביטחון מוסכמים. המחקר מציג בכך את הצורך למצוא איזון בין דרישות הביטחון של ישראל לבין שאיפות הריבונות והתנועה של הפלסטינים, תוך שמירה על יכולת תגובה מהירה לאיומים.

גיורא איילנד: האיום על ישראל השתנה

במאמרו בוחן אלוף (מיל') גיורא איילנד את השינויים שחלו באופי האיומים על ישראל ואת השלכותיהם על הסדרי הביטחון הנדרשים במסגרת הסכם מדיני. איילנד טוען כי הדיון הביטחוני אינו יכול להתבסס רק על תרחישים של מתקפה קונבנציונלית באמצעות טנקים וחטיבות חי"ר. לצד האיומים המסורתיים התפתחו יכולות צבאיות המאפשרות גם לארגונים שאינם מדינות להפעיל כוח אש משמעותי באמצעות רקטות, טילים נגד טנקים וטילים נגד מטוסים.

לדבריו, יתרונם של אמצעים אלה עבור ארגונים חמושים נובע בין היתר מהאפשרות להבריחם, להסתירם ולעיתים אף לייצרם ללא תשתיות תעשייתיות גדולות. המחקר מתייחס להתפתחות מערכי הרקטות ברצועת עזה כדוגמה למגמה זו.

איילנד מדגיש כי כל הסדר עתידי חייב להביא בחשבון לא רק את הצבא או מנגנוני הביטחון הרשמיים של המדינה הפלסטינית, אלא גם את יכולתם של ארגונים חמושים להתבסס בשטחה ולהפעיל אמצעי לחימה מתקדמים.

המחקר מצביע גם על החשיבות של שינויים אפשריים במערכת האזורית. איילנד מדגיש כי ישראל אינה יכולה להניח שמדינות שכנות יישארו תמיד יציבות או ידידותיות, ולכן עליה לשמור על יכולת הגנה מול תרחישים שאינם בהכרח סבירים בטווח הקצר. מסקנתו היא שהסדרי הביטחון צריכים להיבחן לאורך זמן, תוך התייחסות לאפשרות של שינוי באופי האיומים, בזהות הגורמים המאיימים ובאמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותם.

יעקב עמידרור: האם כוח בינלאומי יכול להחליף את צה"ל?

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא השאלה אם ניתן להסתמך על כוחות בינלאומיים לצורך אכיפת הסכם מדיני ופירוז המדינה הפלסטינית העתידית. במאמרו מציג אלוף (מיל') יעקב עמידרור סקירה של ניסיון העבר בהפעלת כוחות שלום ובפיקוח בינלאומי על אזורי עימות.

עמידרור מתייחס לנסיגת כוח החירום של האו"ם מסיני לפני מלחמת ששת הימים, לפעילות יוניפי"ל בלבנון, לניסיון הבינלאומי בבוסניה ולנסיגתם של משקיפים אירופיים מאזור מעבר רפיח בעקבות החרפת המאבק בין חמאס לפת"ח.

לדבריו, ניסיון העבר מלמד כי כוחות בינלאומיים מתקשים לעיתים לאכוף הסכמים כאשר אחד הצדדים אינו מעוניין לקיימם. במצבים שבהם כוחות השלום נחשפים לאיומים ישירים, הם עלולים לצמצם את פעילותם, להימנע מעימות או לסגת מהשטח.

המחבר טוען כי הצבת כוח בינלאומי ביהודה ושומרון אינה יכולה לספק לישראל ערובה מספקת לפירוז אפקטיבי או למניעת התבססותם של ארגוני טרור. הוא מצביע על הקושי להבטיח שכוח זר יהיה מוכן להפעיל כוח משמעותי נגד ארגונים חמושים או לספוג אבדות לצורך הגנה על אזרחי ישראל.

עמידרור מדגיש כי מדובר גם בשאלה עקרונית הנוגעת לאחריותה של מדינה לביטחון אזרחיה. לשיטתו, ישראל אינה יכולה להעביר את האחריות הזאת לגורם בינלאומי שאינו כפוף לממשלה הישראלית ושסמכויותיו תלויות בהחלטות של מדינות אחרות.

מסקנתו היא שניתן לשלב כוחות בינלאומיים במנגנונים מסוימים של פיקוח ותיאום, אך אין לראות בהם תחליף ליכולת ההגנה העצמאית של צה"ל.

דן דייקר: חזרה לדיפלומטיה המבוססת על ביטחון

במאמר המסכם את הספר בוחן דן דייקר את התפתחות התפיסה המדינית הישראלית ואת היחס בין ביטחון לבין פשרות טריטוריאליות. דייקר טוען כי בתקופה שקדמה להסכמי אוסלו התבססה המדיניות הישראלית על ההנחה שהסדר שלום חייב להתאים לצורכי הביטחון של המדינה. לדבריו, במהלך שנות התשעים התפתחה תפיסה שונה, שלפיה הסכמים מדיניים יוכלו לצמצם את האיומים ולהחליף חלק מהדרישות הביטחוניות המסורתיות.

המחבר מציג את תהליך אוסלו ואת המשא ומתן בקמפ דייוויד ובטאבה כדוגמאות למגמה שבה, לטענתו, הדרישות הטריטוריאליות והביטחוניות של ישראל נדחקו בהדרגה מפני הרצון להגיע להסכם.

דייקר טוען כי התפתחויות אלה יצרו ציפיות בינלאומיות לוויתורים ישראליים נוספים, גם כאשר לא הושגה הסכמה פלסטינית לסיום הסכסוך. המחקר מתייחס לנאומו המדיני של בנימין נתניהו באוניברסיטת בר אילן ביוני 2009, שבו הציג נתניהו תמיכה עקרונית בהקמת מדינה פלסטינית מפורזת, בכפוף להכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ולהסדרים ביטחוניים מתאימים.

דייקר רואה בנאום זה ביטוי לחזרה לתפיסת הביטחון המסורתית של ישראל, שבה נכונות לפשרה מדינית מותנית בשמירה על גבולות בני הגנה, בפירוז ובמחויבות פלסטינית להפסקת האלימות. לדבריו, המטרה אינה למנוע הסדר מדיני, אלא להבטיח שההסדר לא ייצור מציאות ביטחונית מסוכנת יותר מזו שקדמה לו.

מהם התנאים שיאפשרו הסדר מדיני יציב?

הספר מציג מכלול של דרישות ביטחוניות שלדעת מחבריו חיוניות להבטחת יציבותו של הסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים. במרכז הדרישות עומדת שמירת גבולות בני הגנה, ובמיוחד שליטה במרחב בקעת הירדן ובשטחים השולטים עליה. לצד זאת, המחברים מדגישים את הצורך בפירוז אפקטיבי של המדינה הפלסטינית העתידית, הכולל מניעת הקמת צבא סדיר ומניעת התפתחותן של תשתיות נשק וטרור.

מרכיב נוסף הוא שמירת יכולת פעולה מודיעינית וצבאית שתאפשר לישראל לסכל איומים מתפתחים. הספר מדגיש את החשיבות של שליטה במרחב האווירי ושל הסדרים מוסכמים לניהול הספקטרום האלקטרומגנטי, כדי להבטיח את פעילותן התקינה של מערכות הביטחון והתעופה.

המחברים מביעים הסתייגות מהסתמכות על כוחות בינלאומיים כערובה ביטחונית מרכזית, וטוענים כי בכל מצב על ישראל לשמור על אפשרות להגן על אזרחיה באמצעות כוחותיה שלה.

לצד הדרישות הצבאיות מציג הספר גם תנאים פוליטיים וחברתיים. אלה כוללים הכרה הדדית, הפסקת ההסתה, מאבק בטרור וטיפוח תרבות של שלום. לפי המחברים, שינויים אלה נדרשים כדי להפוך הסכם מדיני ממסמך חתום למסגרת יציבה שתזכה לתמיכה ציבורית ותוכל לעמוד גם בתקופות של משבר.

מחקר על יסודות הביטחון הנדרשים לשלום

"צורכי הביטחון של ישראל לקראת הסדר מדיני עם הפלשתינאים" מציג בחינה רחבה של הסוגיות הביטחוניות המרכזיות שהעסיקו את ישראל במסגרת המשא ומתן המדיני בשנים שקדמו לפרסומו. באמצעות שילוב בין ניסיון צבאי, מחקר אסטרטגי, ניתוח דיפלומטי וסקירת איומים אזוריים, מבקשים המחברים להגדיר את התנאים הדרושים להסדר שלום שלא יפגע ביכולתה של מדינת ישראל להגן על עצמה.

הספר מציג את תפיסת הגבולות בני ההגנה לא רק כדרישה טריטוריאלית, אלא כחלק ממערך ביטחוני רחב הכולל עומק אסטרטגי, פירוז, מודיעין, שליטה במרחב האווירי, התמודדות עם טרור ויכולת צבאית עצמאית.

מסקנתו המרכזית היא שהסדר מדיני אינו יכול להתבסס רק על הערכה של כוונות הצדדים בעת החתימה. הוא חייב להביא בחשבון גם אפשרות לשינויים פוליטיים, להתפתחות איומים טכנולוגיים ולהפרת התחייבויות בעתיד.

המחקר, שפורסם בשנת 2010, מהווה מקור להבנת תפיסת הביטחון הישראלית באותה תקופה ואת הדרישות שהציגו בכירים לשעבר במערכת הביטחון במסגרת הדיון על הסדרי הקבע עם הפלסטינים. הוא מיועד למקבלי החלטות, לאנשי ביטחון, לדיפלומטים, לחוקרים, לאנשי אקדמיה ולכל המבקשים להעמיק בקשר שבין צורכי הביטחון של ישראל לבין האפשרות להגיע להסדר מדיני יציב.

שיתוף

תמכו בנו

הירשמו ל-Daily Alert

ה-Daily Alert הידוע – תקציר חדשות ישראל, מופק על ידי המרכז הירושלמי מאז 2002, ומציע קישורים לכתבות נבחרות בנושא ישראל מתוך מקורות תקשורת מובילים באנגלית ובעברית.

עוד בנושא

הישאר מעודכן, תמיד

קבל את החדשות, התובנות והעדכונים העדכניים ביותר ישירות לתיבת הדואר הנכנס שלך — תהיה הראשון לדעת!

 

הירשם ל-Jerusalem Issue Briefs

תמצית חדשות ישראל יוצאת לאור בכל יום ראשון, שלישי וחמישי.